עלים אדומים

אודה ואתוודה, הכרותי עם הקהילה האתיופית בישראל שטחית לחלוטין. אני בקושי מכירה את מנהגיה, לא בקיאה בהיסטוריה, ובוודאי שאיני דוברת את השפה. לראות את "עלים אדומים", סרטו של בזי גטה, אתיופי ישראלי בוגר מכללת ספיר, היה עבורי כמו לראות סרט זר שבמקרה קיבל חסות מגולדסטאר. הסרט דובר אמהרית, והעברית בו שולית לחלוטין, כמו כן אין בו כמעט דמויות שאינן אתיופיות – למעט דמויות של מוסדות – בעיקר המשטרה.

"עלים אדומים" מספר את סיפורו של מסגניו טדלה (אשטו דבבה), אדם מבוגר, אבא לילדים וסבא לנכדים, שאשתו נפטרה והוא מכר את ביתו, ועכשיו, כמו המלך ליר, הוא מסתובב בין ילדיו הבוגרים מחפש את מקומו ובוחן את אהבתם.

טדלה עלה לישראל לפני יותר מעשרים שנה, נכדיו נולדו פה, בניו ובנותיו חיו בישראל יותר ממחצית חייהם וחייהן. הוא נמצא במשבר אישי קשה בעקבות מותה של אשתו, ובעקבות פערי התרבות הקיימים בינו לבין ילדיו, המנסים להיטמע בישראל. המלחמה העיקרית שלו היא בין החילוניות למסורת, בין המנהגים של המולדת לבין המנהגים החדשים המקובלים בישראל, מנהגים שמתבטאים בעיקר ביחס כלפי נשים, ובכבוד של הילדים כלפי ההורים.

בכלל, עניין הכבוד תופס את רוב המשקל בסרט. הדברים המפריעים לטדלה, כולם, נוגעים בצורה כזו או אחרת בכבוד, וגם אצל שאר בני משפחתו הדבר דומה. "מה יגידו עלינו", הוא המשפט שנאמר הכי הרבה פעמים בסרט בצורה כזו או אחרת, והיחסים של טדלה עם בני משפחתו מבוססים על הדרת הכבוד שהם רוכשים, או לא רוכשים, לאביהם, והבושה שהם גורמים לו במעשים שלהם.

הסרט כמעט וצועק השוואה בין ישראל לבין אתיופיה לגבי היחס לנשים ומבוגרים. הנשים והילדים כבר אינם כבולים (כמעט) בכבלי המסורת, הם מתלבשים והולכים לאן שירצו, מדברים איך שירצו, ולא שומרים את השבת. אבל מה שמעניין בעיני הוא זה שהסרט, בגלל שאינו מראה דמויות שאינן ממוצא אתיופי, אינו אומר – הישראליות היא זו המתקדמת, היא זו שגרמה לכך שהדברים ישתנו. אלא הוא מראה כיצד המשפחה עצמה עוברת את השינוי הזה, בתוכה, כיצד האב ומשפחתו מתחבטים בשאלות האלו ללא קשר לסובבים אותם, והטענה של "מה יגידו השכנים" מתבטלת בעצם, כי אנו מבינות שהשכנים לא משנים, אלא רק הם עצמם משנים. ערכי הכבוד והמשפחה משתנים בפנים, והחוץ אולי משפיע – אך לא בא לידי ביטוי בסרט. בצורה הזו, הסרט, שבאופן עקרוני היה יכול לעורר הדים של אוריינטליזם מצד הצופות, לא עושה זאת. אנחנו לא רואות מה קורה למשפחה בעקבות האינטרקציה עם החברה הישראלית, אלא את השינויים עצמם. אני לא טוענת שהיחס לנשים אינו מקומם, הוא מקומם ועוד איך, אבל הסרט מודע לכך ומתמודד עם זה, ובסופו של דבר הנשים לא משלימות עם היחס הזה, וכמעט כולן מורדות בו. 

"עלים אדומים" הוא סרט מסע של אדם מבוגר אל משפחתו, המסורת שלו, וחייו הקודמים שהשתנו כליל. לא סתם ההליכה בסרט תופסת מקום נכבד, טדלה מדגיש כי הלך ברגל כל הדרך לישראל, העלה בעצמו את כל בני משפחתו, ועכשיו הוא מתרוצץ ביניהם ברגל, או במוניות שירות. המסע שהתחיל באתיופיה, לא נגמר בישראל, והוא כנראה לא ייגמר לעולם. אבל המסע של טדלה אינו רק שלו, אלא של החברה האתיופית בישראל. חברה שאמורה להיות אזרחית שוות זכויות, אך בפועל סובלת מגזענות ואפלייה יומיומית, המקשה עליה לצעוד לכיוון אליו היתה רוצה. 

אפשר לומר שצפייה ב"עלים אדומים" פותחת שער לחברה האתיופית בישראל, ומאפשרת למי שאינה מכירה אותה הצצה אליה, אך זה לא יהיה מדויק. כי "עלים אדומים" לא עושה רק את זה, הוא גם מאפשר הצצה אלינו, הצופות, כשאנו צופות בסרט הזה, וכיצד אנו מושפעות מהחברה שלנו ודרכה רואות את הסרט – ואם לא כולן אז רק אני, וזה גם בסדר.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה וחצי כוכבים, 

בכדל : לא עובר.