כשראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, נשאל מדוע יש בממשלתו 50% נשים,
הוא אמר: כי אנחנו ב-2015! זה היה רגע מכונן עבור נשים ועבור הפוליטיקה בכלל, אבל
כנראה שזה נשאר בקנדה, ובפוליטיקה כי כשאנחנו מסתכלות על הקולנוע, אנחנו מאד רחוקות מלהיות חמישים
אחוז.
למעשה, אנחנו אפילו לא עשרים אחוז. כל פעם אנחנו מדשדשות בתוך העשרה אחוז,
ולא מתקדמות. לא מאמינות? תראו מה קרה רק השנה, בסרטים שיצאו בקולנוע בישראל בצורה
מסחרית. 2015 אמרתן? אולי בקנדה.
מספר ראשון : השנה הופצו בישראל
מסחרית 262 סרטים, רובם המוחץ עלילתיים.
את הקולנוע התעודי - והעלילתי עצמאי קשה למדי לבדוק היות והוא מכיל גם סרטי
טלוויזיה, גם סינמטקים, גם הקרנות חד פעמיות ועוד סיבות רבות ומגוונות שמקשות על
ההחלטה איזה סרטים לשלב בבדיקה ואיזה לא, ולכן הוצאנו את הסרטים האלו באופן
גורף מהרשימה. אני מקווה שמישהי תיקח על עצמה יום אחד לעשות רשימה דומה על הקולנוע
התעודי, אני מוכנה לעזור.
נחזור לרשימה. 262
סרטים ישראליים ובינלאומיים, מספר עצום.
מתוכם רק 28 נעשו על ידי במאיות,
וסרט אחד ("עלייתה של ג'ופיטר") על ידי במאי ובמאית יחד.
בקולנוע
הישראלי המצב לא פחות גרוע – 35 סרטים ישראלים היו על המסכים השנה, מתוכם 8
נעשו על ידי נשים.
בחודש פברואר התחלנו
את "טבלת המבקרות", בה כתוב אילו סרטים נעשו על ידי נשים ומציגים כעת
בקולנוע. בממוצע מציגים בשבוע בישראל 25 סרטים, 2 מתוכם של במאיות.
החודש
הטוב ביותר לסרטים של נשים השנה היה אוקטובר, לאורכו הציגו חמישה סרטים של נשים.
השבוע הטוב ביותר בשבילנו היה השבוע השני של מאי, שם הוצגו שישה סרטים של נשים.
מתוך 262 הסרטים, ב-103
יש גיבורה, וב-33 סרטים מתוכם הגיבורה היא חלק מזוג, או מחבורה בה כולם
גיבורים (כמו ב"הנוקמים" או "המתמחה").
15 סרטים מתוך
הסרטים בהם יש דמות ראשית של אישה, לא עוברים את מבחן בכדל – מה שאומר שהדמות
הנשית הראשית כנראה לבדה בעולם של גברים (כמו ב-"1001 גרם",
"סיקאריו", "חמישים גוונים של אפור").
מתוך 28 הסרטים שנעשו
על ידי נשים, תשעה הציגו דמות ראשית גברית. בהשוואה, 83 סרטים שנעשו על ידי גברים
הציגו אישה בדמות הראשית. באחוזים זה אומר שגברים יותר מרשים לעצמם לספר את
הסיפורים שלנו, מאשר שאנחנו מרשות לעצמינו לספר את שלהם. אבל בכל מקרה, כשהמספר של
הבמאיות הוא כה נמוך, אז קולן של הנשים נשמע בעיקר דרך הגברים ולא משנה מה. אנחנו
יכולות לראות את זה קורה בכל מקום, לא רק בקולנוע.
מתוך 262 הסרטים, 88
עוברים את מבחן בכדל בוודאות, ולגבי 31 לא מצאתי נתונים בשום מקום שיספרו לי אם כן
או לא. במילים אחרות: 141 סרטים לא עוברים את מבחן בכדל. כאמור, המבחן לא
בודק פמיניזם, אלא ייצוג של נשים על המסך.
ב-11 מתוך הסרטים
שנעשו על ידי נשים, ניתן היה להשוות בין דירוגי המבקרים לדירוגי המבקרות, וב-6 מהם
דירוגי המבקרים היו גבוהים יותר, אבל לא בהרבה. מעניין לראות שבסרטים שבהם דירוגי
המבקרים היו גבוהים יותר, מדובר בדירוג נמוך יחסית באופן כללי (למשל, "החתונה
של ג'ני" השיג ממוצע של כוכב אחד אצל המבקרות, ושניים אצל המבקרים).
ב-32 מתוך הסרטים בהם
יש גיבורה, ניתן היה להשוות בין דירוגי המבקרים לדירוגי המבקרות, וב-17 מהם נתנו
המבקרות ציונים גבוהים מהמבקרים, אבל לא בהרבה (ההפרשים הגדולים ביותר קיימים
ב"פיץ' פרפקט 2" ו"משחקי הרעב – עורבני חקיין 2", שם יש הבדל
של חצי כוכב בין המבקרות למבקרים).
הדבר נכון לקולנוע הישראלי ולקולנוע הבינלאומי.
מה לגבי שוברי
הקופות? בבלוג הקולנוע "סינמסקופ" של יאיר רוה, נמצאת רשימת שוברי
הקופות. מתוך עשרת הסרטים בה, רק אחד בוים על ידי אישה, "חמישים גוונים של
אפור", והוא במקום השביעי.
שני סרטים ברשימה מציגים נשים אקטיביות בצורה חיובית,
כל השאר מציגים גיבורות בורחות, חטופות, לא אחראיות, בוכות – זה במקרה הטוב, כשהן
בכלל נמצאות על המסך לא כאובייקט מיני בלבד. מסתבר שלטבלאות מבקרים ושוברי קופות
אין קשר בכלל, היות והסרט הראשון ברשימה הוא "מהיר ועצבני 7", שהמבקרים
והמבקרות לא ממש היללו.
ובנימה אישית: השנה
הבאנו לעולם את "טבלת המבקרות", בה יש תשע מבקרות קולנוע פעילות
הטבלה לא רק מראה איזה סרטים מוצגים כעת שבוימו על ידי נשים, אלא גם איזה סרטים עוברים את
מבחן בכדל, והיא אחת הטבלאות היחידות בעולם שעושה זאת (חוץ משוודיה, אבל זה לא
נחשב כי יש שם הכל).
עם זאת, בטבלת המבקרים של "הארץ" אפשר למצוא עדיין
רק שתי נשים – מספר שהכפיל את עצמו משנה שעברה בה רק יעל שוב לבדה היתה בטבלה, וגם
זה בעקבות פנייה עיקשת של פורום הקולנועניות בישראל.
שנת 2015 לא היתה שנה
מופלאה, אבל היה בה את "הקול בראש", "פרינסס", "את לי
לילה", "הקפות", "אידה"
ו-"חובשת קרבית", שאהבתי במיוחד.
בשנה הבאה יגיעו אלינו "ההר"
של יעל קיים, "סופעולם" של רוני קידר, "למה עזבתני" של הדר
מורג, "פעם היתה ילדה" של נטלי קפלן, "עמק" של סופי ארטוס
ובעיקר, "ברש" של מיכל ויניק.
יש למה לחכות, אולי יהיה יותר טוב!
ליאור אלפנט.
אחלה של סקירה,כל הכבוד ותודה רבה!
השבמחק