מאמי

הלכתי לראות את הסרט 'מאמי' עם חברה טובה כדי לשכוח מתוצאות הבחירות. אסקפיזם.

את הסרט הקדימו תשדירי בחירות של מרצ שהיו כבר בין לילה לא רלוונטיים יותר.

'מאמי' באופן מוזר, התחיל גם הוא בהצהרה פוליטית- כתובית אודות הצעת חוק עתידית דמיונית בקנדה המאפשרת לאשפז במוסד לחולי נפש ללא צו בית משפט קטין שמסכן את עצמו או את זולתו.
זהו למעשה האקדח הטעון בתחילת הסרט שמחכים במתח ליירייתו.

לאחר הכתובית עולה הדימוי על המסך - סקירת גופה של האם, דיאנה, באמצעות טיפוס של המצלמה על מכנסי הג׳ינס הצמודות והארכאיות שלה. אך המסך כאילו נתקע ולא נפתח לכל רוחבו, לא מאפשר את המבט הרגיל- המחפיץ.  הצופים באולם הביעו חוסר סבלנות למצב החדש ושאלו את הסדרן אם זה בסדר- והוא הסביר להם שזה ככה כל הסרט. 

הפריים החדש מזכיר בתחילה צילום צילום בנייד לגובה, הצילום הפופולרי של הוידאו בימים אלו המופיע בכל הרשתות החברתיות (כשקראתי על כך הבנתי שמדובר על פריים ריבועי שמזכיר את הפורפרציה של עטיפ

ת תקליט). זהו גם ציטוט לתרבות ה׳סלפי׳ שגם מופיעה באופן רפלקסיבי באחת מנקודות השיא של הסרט. הצריבה של הפריים משני קצוותיו קלסטרופובית וחונקת- ונמצאת בlayer נוסף רווי משמעות על הקומפוזיציות הגם ככה כולאות של הסרט- חלונות עכורים , ׳גריד׳ של תאורה, מסדרונות לא נגמרים. הקומפוזציה הזו גם מונעת מאיתנו לראות את ״כל התמונה״ , בעיקר בשוטים רחבים ׳לונג שוט׳ - ומגבילה אותנו לזווית שרירותית מצומצמת. הפריים קורא תיגר על ה׳סינמסקופ׳ ואיתו על כל מה שהוליווד מייצגת.

״מאמי״ (Mommy) של קזבייה דולאן - מספר את סיפורה של אם אלמנה (אן דורבל) בשם דיאן או בקיצור Die Després -  ״מוות נואש״. דיאן מנסה לטפל בבנה חולה הנפש סטיב (אנטואן-אוליבייה פילון) - מחלת הנפש שלו מאובחנת כADHD עם בעית יצירת קשר- הקשרות, שמתפרצת החוצה באופן אלים. דיאן נאלצת לעזוב את עבודתה ולהשגיח על סטיב בן ה 15 כמו על תינוק. 

קיילה (סוזאן קלמנט) השכנה ממול, רואה ושומעת כל מה שקורה ומתגייסת לעזרה - והופכת למעין אם שניה לסטיב. הסרט עוסק בנשים שהושתק קולן . קיילה מגמגמת כתוצאה מפוסט טראומה, שגזלה ממנה את הקול -או כפי שהיא מציינת יש לה בעיה עם ׳השפה׳ .(ישנם הרבה אזכורים לשפה, הסרט דובר צרפתית אך מידי פעם מושחלות בו מילים באנגלית, גם דיאן מנסה לתרגם ספר ילדים צרפתי לאנגלית). לדיאן יש גם בעיה עם השפה- השפה הקולנועית, נגזל ממנה הקלוז אפ- היא מצולמת באופן קבוע מאחורי גבה, מנקודת מבט שאיננה באמת קיימת, והמונולוגים החשובים שלה מצולמים באופן כזה שאינם מאפשרים לנו להזדהות איתה.  זוהי השתקה של קולה.  

הבמאי המוכשר בונה סיפור מלודרמטי הדוק ומהפנט - לא פלא שמכנים אותו  ה׳אלמודובר׳ הבא.
הוא לא מקפיד על קונטיניוייטי, מימד הזמן בסרט לא מוגדר, הוא מעלה סיטואציות לא בהכרח אמינות בעולם האמיתי - לאורך הסרט דולאן בונה עם הצופה מערכת יחסים הבנויה על אמון- כפי שבונה סטיב עם אימו-  ומשום מה, למרות הבעיות, היא עובדת.  

העלילה מטרידה ומתעסקת בהבדלי מעמדות חברתיים קיצוניים, באמהות ובקשיים האדירים שמתלווים אלייה, באלימות נגד נשים ובכלל, בנרטיב נשי ובחברות מעצימה של נשים - ועל פקיעת תוקפה של החברה כפי שהיא. הסרט מדבר על תקווה, ואם לא תקווה לחברה טובה יותר, לפחות לתקווה של קולנוע חדש וטוב יותר.

 אפרת גורן מור

 ולסיכום :

ציון - 5 כוכבים (סרט חובה לכל קולנוענית)

עובר את מבחן בכדל (ובגדול!)