שיח לוחמים

שבוע אחרי מלחמת ששת הימים יצאו הסופר עמוס עוז ועוד חברי התנועה הקיבוצית שלו וניהלו שיחות עם חיילים מקיבוצים שהשתתפו במלחמה. השיחות האלו הפכו לספר, אבל בזמנו יותר משבעים אחוז מהן צונזרו על ידי הצבא. מור לושי, שזהו סרטה השני, קיבלה את הסלילים הגנוזים והפכה אותם לסרט תעודי מרתק על המלחמה, על הצבא, על יהדות, ובעיני גם על גבריות.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסרט מכיל רק גברים, לא רק הקולות שלהם, אלא גם קטעי הארכיון, מציגים בעיקר גברים (לא תמיד, זה נכון, אבל הרוב). כך נוצרת תמונה כפולה – מצד אחד, הלוחמים שמספרים לנו על כמה המלחמה הזו היתה מיותרת משלב מסוים, ועל תפיסת עולמם לגבי יהדות, קדושה, חיי אדם ומוסר, ומצד שני, שאינו סותר, מתגלה תמונה של דימוי גברי שישראל דורשת ומציבה לגברים שחיים בה. דימוי שמאד קשה לעמוד בו, לעיתים אף בלתי אפשרי.

דווקא בספר "שיח לוחמים" כן רואיינו נשים, אמנם מעט, אבל קיימות. לכן, העדרותן מהסרט מראה על כוונה ואמירה מאד ברורה – המלחמה אינה רק בעייתית מבחינה מוסרית, אלא הבניית הגבריות הישראלית כולה היא בעיה מוסרית. בנוסף, ישנו קשר עז בין גבריות, מילטריזם, ומלחמה.

הצבא – הצבא הוא עניין לגברים, והמלחמה גם, הם הורגים, הם נהרגים, הם אלימים. הנשים – הן רק מושפעות מהלחימה הזו. הנארטיב של הנשים עולה מתוך סיפורי הגברים, מושתקות, נעלמות ורועמות, אחד הסיפורים החזקים בסרט הוא סיפור של חייל על מבט בעיניה של אישה פלסטינית מגורשת, מבט אותו הוא לא ישכח לעולם. את המבט הזה אנחנו לא רואות, אבל העדר המבט – חד כמו סכין.

הסרט לא מצפה ממני לבכות על זה שהגברים הרגישים עכשיו נאלצו לירות ולרצוח. הוא לא גורם לי לרחם על הלוחמים, אבל גם לא לחשוב שהיתה כאן מלחמה צודקת באיזשהו שלב. לאורך כל הדרך ברור שיש כאן מספר רב של קורבנות – הפלסטינים המגורשים והמתים, גם גברים וגם נשים, החיילים בשני הצבאות – במיוחד בצד המפסיד (שיכל באותה מידה להיות אנחנו), ובסיום הסרט התחושה החזקה ביותר היא שהמפסידים הם אנחנו – עם ישראל היום. הכנסנו את עצמינו למצב שאין אפשרות לצאת ממנו, ושהמלחמה הבאה תגיע כל רגע, כי אין ברירה. אנחנו אשמים, ואנחנו גם הקורבנות.

הבעיה היחידה שעולה מתוך הסרט היא שאם את "שוחה" בחומר, לא תקבלי שום דבר חדש מהסרט. לא עולה כאן מידע חדש, או אפילו תחושות שלא חשתי לי בעבר. מצד אחד זו בעיה כי ייתכן ומדובר בלשכנע את המשוכנעים, מצד שני – לא תמיד צריך לחדש. לפעמים אפשר להציף בעיה ולהעלות מודעות, וגם זה חשוב בחברה שבה מנסים להשתיק את קולות העמותות כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שמנסות להעלות לשיח הציבורי בעיות שהשיח הרווח נוטה להתעלם מהן בהפגנתיות במקרה הטוב, ולפעול כלפי העמותות באלימות במקרה הרע.

"שיח לוחמים" ו"שוברים שתיקה" קשורים קשר עז אחד בשני בעיני, ולמעשה כל "שוברים שתיקה" מקורו בקובץ הסיפורים הזה, על חוויות הגברים (וגם הנשים במקרה של החוברת), מהמלחמה. הפעילות של "שוברים שתיקה" היא פעילות מהותית בישראל, במדינה שבה אנחנו לרוב לא יודעות מה עושים החיילים – לא רק הקרביים – בצבא, ובמדינה בה אנחנו ניזונות מנארטיבים של שנאה וכיבוש, שיש להם אינטרס מאד ברור להסתיר את מה שמתרחש בשטחים. אז כשהחיילים מגיעים לשוברים שתיקה הם לא מנסים לנקות את המצפון שלהם, כי שום דבר לא ינקה אותו לדעתי, אבל הם כן עושים שירות גדול מאד לאזרחים ולאזרחיות של ישראל, שהרבה פעמים לא יודעות בדיוק מה קורה במקומות הנסתרים מין העין. אז אם תראו סרט תעודי אחד השנה (או שניים או שלושה), אז כדאי לכן לראות את "שיח לוחמים". כי הוא גברי בצורה שמעוררת ביקורת נכונה על החברה שלנו, כי הוא עשוי מדהים, כי חומרי הארכיון מרתקים, וכי אי אפשר לדעת, עם הממשלה שיש לנו היום, כמה זמן באמת נוכל להמשיך לעשות ולראות קולנוע כזה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה כוכבים

לא עובר בכדל.