אל תלכי לבד ביער. אל תזדייני לפני החתונה. אל תסטי מהשביל כדי לחפש
הרפתקאות. הלקחים האלה כבר כל כך נשחקו בסרטי אימה, אגדות וצ'יזבטים שכבר קשה
לדמיין אותם בלעדיו. "קרימזון פיק" (למה לא לתרגם ל'פסגת הארגמן',
בעצם?) מבקש להשתלב במסורת המפוארת של "סיפורי הרוחות", ושולף מין
הארכיון אלמנטיים עיצוביים ומוסר השכל היישר מהמאה ה-19. אל תתפתי אל הזר המסתורי
והמקסים, ילדה. אולי הוא מסוכן. אם אבא שלך לא מאשר, תסמכי עליו. תשמרי את
הפנטזיות לירח הדבש שלך ושל הגבר הבטוח שאת מכירה היטב.
הטוויסט בסיפור הרוחות של גיירמו דל טורו' הוא שאידית' (מיה
וסיקובסקה) מכירה היטב את הסיפורים האלה. היא מכירה אותם כל כך טוב שהיא כותבת
כאלה בעצמה, מה שהופך את הסרט הזה לסוג של 'אדפטיישן', מינוס התחכום. המוציא לאור
שלו היא מציגה את כתב היד שלה פוסל אותו על הסף בגלל האלמנט הפנטסטי ("הרוחות
הן רק מטאפורה, לעבר!", היא ממהרת לקרוץ לצופים) ומבקש ממנה לשלב בו סיפור
אהבה. אידית' כועסת כי היא בל של ניו יורק במאה ה-19 - לא יוצאת עם בחורים,
מתעניינת בספרים וראשה בעננים. אך כשאל העיר מגיע תומאס שארפ (טום הידלסטון), זר
מיסתורי שמנסה למכור את הסטארט אפ הכושל שלו לאביה, אידית' לובשת שמלה וממהרת אל
הנשף. אבא לא מתלהב מהאירופאי רך הידיים, שלא נדבר על הרופא הצעיר שמאוהב באידית'
אבל התעכב בשליפת הטבעת. ישנו גם תמרור אזהרה ענק בדמות אישה, אחותו המשונה של
תומאס, לוסיל שארפ (ג'סיקה צ'סטיין עם שיער שחור אסוף).
המערכה הראשונה של הסרט נראית לגמרי כמו סרט של דיסני, אם כי בסרטי
דיסני לא היו משאירים את המוות והאלימות מחוץ לפריים. כשהיא נגמרת, בל/אידית'
ותומאס נישאים והנסיכה מתאכזבת לגלות שבמקום כלי בית חביבים, ביתו של החיה מלאה
ברעשים וצללים מבהילים. אידית' כבר קראה את מארי שלי ואפילו פגשה פעם רוח רפאים,
כך שלא ברור איך בחורה כה מודעת הופכת לכל כך נאיבית ומטומטמת כשכל קלישאות הז'אנר
מתחילות לקרות לה.
"קרימזון פיק" היה יכול להיות סרט ממש מגניב אם היה
קרב מוחות כלשהו בינה לבין מי שמנסים לפגוע בה, אבל זה לא קורה. היא נכנסת למלכודת
ויושבת בתוכה ממש הרבה זמן, כך שניסיונותיה העיקשים שלה להשתחרר כשהיא אכן נלכדת
לא באמת מרשימים. לזכות הסיפור ייאמר שאידית' אולי קצת טמבלית, אבל לא חסרת אונים,
וגם הנסיכים והאבירים בחייה הם אלה שזקוקים לה כדי שתציל אותם. הנשים הן הדמויות
החשובות והמעניינות יותר בסיפור, חיות או מתות. אפילו כשיש סצנת סקס היא מכבדת
ושיוויונית, לא מובן מאליו באותה תקופה או בכלל (ומחרמנת. ד"ש לאיבר החשוף
היחיד בסרט - הישבן של טום הידלסטון).
כפי שברור שיוצרים של סרטי אימה לא באמת מאמינים במוסר הקתולי על פיו
סקס לפני הנישואים = מוות, מובן שגם לגיירמו דל טורו לא דחוף להזהיר את נשות העולם
מנישואין פזיזים. מה שכן מעניין אותו, ככל נראה, זה להפחיד אותנו, וזה די הצליח
לו. רוחות הרפאים מחליאות באמת, הפציעות מוצגות לראווה ובטירה הרדופה יש בערך כל
אלמנט עוכר שלווה אפשרי.
יש מקום להתווכח אם הלקח מהסרט שמרני או לא, אבל
התסריטאים עצמם אכן חטאו כאן בשמרנות חמורה. הם צייתו לכללי הז'אנר הנבחר כמעט בלי
לערער עליהם, ושילבו בו תפניות צפויות ברמה מעליבה וכמה רגעים תמוהים ממש.
כשהדמויות וחוויותיהן שיעממו אותי, התנחמתי בהשקעה הכבירה בתלבושות, תסרוקות, עיצוב
הבתים, האפקטים המיוחדים והשוטים, שבכולם נראה שהושקעה מחשבה מעמיקה בהרבה מאשר
בבימוי השחקנים או בכתיבה. קשה להאשים את מי שטון ועיצוב לא מספיקים לה, אני לא
בטוחה שזה הספיק אפילו בשבילי, אבל לפחות הסרט הזה מצטיין במשהו.
נעמה רק
ולסיכום :
שלושה כוכבים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה