יום שישי, 21 באוגוסט 2015

הצרפתי

סרטו החדש של סדריק חימנז, "הצרפתי", מבוסס על אירועים אמיתיים שקרו במרסיי בשנות השבעים, וסובבים סביב סחר בסמים, רציחות, שוד ואלימות באופן כללי. בשונה מהסרט האמריקאי המפורסם "הקשר הצרפתי", הסרט הזה בצרפתית, ומתעסק בצרפתים, ולא באמריקאים.

"הצרפתי" מנסה לעסוק יותר בדמויות שיצרו את האירועים, במקום באירועים עצמם, וכך אנחנו מכירות טוב יותר את השופט המצפוני עם העבר של התמכרות להימורים, פייר מישל (ז'אן דז'ורדן), ואת היריב שלו, ארכי-פושע משפחתי מאד, טני זאמפה (ז'יל ללוש). דז'ורדן וללוש הם שחקנים טובים מאד, וגם מאד דומים אחד לשני בעיניי, וההתמקדות של הסרט בשניהם הופך את הסרט לקצת יותר מעניין מעוד סרט אקשן על סוחרי סמים, אבל כאן גם נעוצה הבעיה שלו.

ראיתי מיליון סרטים על סוחרי סמים, אלה ששופטים אותם, אלה שרודפים אחריהם. העלילה תמיד אותה עלילה,
תמיד הטובים מצליחים רק בקושי, תמיד הרעים מתחמקים רק בקושי, הסוף כל כך ידוע מראש כבר שבשביל לחדש משהו צריך לעשות מאמץ אמיתי.
"הצרפתי" לא רק שלא מחדש כלום, אלא שהוא מעמיק את הבעיה שכבר קיימת בז'אנר הזה, וזאת הבעיה של הדמויות הנשיות. לא רק שבסרט הזה יש שתי דמויות של נשים ושתיהן "הנשים של", אלא שכבר הרבה זמן לא ראיתי דמויות כל כך רדודות, שטוחות, חסרות מוטיבציה, חסרות אמביציה, חסרות שורות דיאלוג, חסרות מושג לגבי מה שקורה סביבן. זה לא היה מפריע לי (סתם, זה שקר, זה היה מפריע לי) אם הסרט לא היה סובב סביב דמויות, אבל אם הבמאי והתסריטאי רוצים להראות לי מצב משפחתי רעוע או טוב, להעלות שאלות לגבי תפקיד המשפחה בחיים הפרטיים של הדמויות הראשיות, מן הראוי היה שיתנו לדמויות הנשיות לפחות עוד ארבע מילים להגיד, כל אחת.
במצב הקיים בסרט, אני לא מסוגלת להאמין לפייר מישל כשהוא אומר לאשתו שהיא כל חייו והוא לא מסוגל לחיות בלעדיה, כיוון שזו לא קיימת בכלל בסרט מלבד היותה לולב שעומד ברקע וזז עם הרוח. ז'קלין מישל (סלין סאלט) היא כל כך אנמית, שכל המהות שלה היא להיות לצד פייר מישל, ללכת ממנו לאחותה, ואז לחזור. אין לה רצון משלה, אין לה כלום משלה, והאמת היא שאני פשוט לא מבינה למה היא קיימת מלבד היותה קישוט נחמד לצד פייר מישל. מילולית. מצבה עוד טוב לעומת אשתו של זאמפה, כריסטין (מלני דוטה), שמלבד החלפת שמלות ונוזלי גוף עם הגבר שלה, לא עושה שום דבר.

אז האמת היא שנמאס לי. נמאס לי לא לראות נשים בפריים, כמעט אף פעם. נמאס לי שכשאני רואה אותן הן לא עושות דבר. נמאס לי מזה שהן אמורות לתת אור על הדמויות הראשיות, אבל משאירים אותן בחושך בתהליך. נמאס לי לא לשמוע נשים בסרטים, ובמיוחד זה נמאס לי כשאת הסרטים האלה ראיתי כבר אלף פעם קודם לכן, ואני פשוט לא יכולה לתפוס למה הם מקבלים עוד פעם תקציב לעשות את אותו הסרט בדיוק, רק בשינוי השפה. באמת שרציתי לקום ולצאת באמצע הסרט מעצבים, רק שזה היה בלתי אפשרי וגם לא יפה, מה גם שלא יכולתי לכתוב על הסרט אם הייתי יוצאת באמצע, כי יש איזו אתיקה מסוימת שצריך לשמור עליה.
נמאס לי שלא מחשיבים אותי כצופה, ולדעתי בצורה הזו של הייצוג הנשי, גם לא חושבים שהגברים הם כנראה מי יודע כמה. והאמת היא, שאם כבר מדברים על אתיקה, אז אני אומרת – למה בכלל ליצור מצג שווא של ייצוג נשי? במילא כל הסרט גברים, מדברים אחד עם השני, מרביצים אחד לשני, מוכרים סמים אחד לשני, הורגים אחד השני, עזבו אתכם מלנסות לכתוב דמות של אישה בכלל, תנו לגברים את הבמה לנצח וזהו. אבל אם כבר כתבתם דמות – בבקשה תהפכו אותה לדמות. זה לא פייר כלפי, זה לא פייר כלפי הצופות האחרות, זה לא פייר כלפי הצופים.
נקודה אחרונה לסיום שאינה קשורה לסרט – מישהו חייב לעשות משהו עם האולם בבית ציוני אמריקה. הרגשתי שעדיף לי כבר לראות סרט בבית. הסאונד נמוך, אין מקום לרגליים, השיפוע אינו שיפוע, ויכולתי לשמוע טוב יותר את החבורה הפטפטנית מאחוריי מאשר את הדיאלוג בסרט. חברתי ת' ואני יצאנו מהסרט ואמרנו שאין מצב שהיינו משלמות כסף על לראות סרט בתנאים האלה. אוסיף ואומר – היום, כשיש כל כך מעט בתי קולנוע בתל אביב, מין הראוי שלפחות ישקיעו במה שיש, קצת כמו העניין הפעוט הזה, של ייצוג נשי בסרטים.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
2 כוכבים (אקשן לא רע, האמת)

לא עובר בכדל. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה