מדי שנה, עם פרוץ עונת האוסקרים, מתחילים לצוץ סרטי הגאונים הפגומים.
סרטים המבוססים על דמויות אמיתיות, שהצליחו מעל ומעבר בתחומן למרות שכל הסיכויים
היו נגדן בשל לקות כלשהי, פיזית או נפשית, ובגילומם של שחקנים יפים ומוצלחים שכדי
להיכנס לנעלי הדמות היו צריכים לעבור מסכת ייסורים כאובה לא פחות, נגיד להעלות
במשקל, או להדביק אף מלאכותי. אפשר להבין למה זו הדרך בה מנסה טובי מגוויר להחזיר
את עצמו לתודעה ולקושש לעצמו קצת לגיטימיות, לאחר שהתפקיד המשמעותי האחרון שלו היה
של ספיידרמן, וגם זה קרה בפעם האחרונה ב-2007, לפני שנבעט מהתפקיד לטובת אתחול הסיפור
עם אנדרו גארפילד (שגם הוא נבעט מהתפקיד בינתיים, אבל זה עניין לפוסט אחר). לא
בטוח שמהבחירה להיכנס דווקא לנעליו של בובי פישר תבוא הישועה.
בתור התחלה, "שובר את הכלים" הוא סרט מכוער. צריך לזכור
שמדובר בסרט שעניינו קרבות שחמט, כלומר כאלה שבהם יושבים שני אנשים זה מול זה
וחושבים ממש חזק. אין פעלולים, כמו בסרטי אקשן, או רגעים מדהימים של התעלות הגוף
כמו בסרטי ספורט. כך שמראש נכפתה על הסרט סטטיות עמוסת דרמה, שאת רובה הצופים לא מסוגלים
להבין. אם זה לא מספיק, רגע השיא שלו – הקרב בין פישר לבוריס ספאסקי הרוסי על תואר
אלוף העולם בשחמט – מתרחש בשנות השבעים, עשור עם אסתטיקה מפוקפקת ביותר, מהתלבושות
ארוכות הדשים ועד חללי הפנים, על חיפויי הפורמייקה שלהם והספות החומות השעירות. בנוסף
לכל, משולבים בסרט קטעי כמו-ארכיון מגורענים, אעלק-ישנים, שמשלימים לוק של אלבום
תמונות מתקלף ומצהיב, רק בלי החמימות של הנוסטלגיה.
התסריט של סטיבן נייט מנסה לרכך את דמותו של פישר: בסצינה מסוימת הוא
נראה ישן לצלילי קלטות של מטיפים אנטישמיים, שלא ברור איך התגלגלו לידיו. באחרת
הוא נראה מפרק לגורמים את חדר המלון שלו, שהוא משוכנע שהושתלו בו מכשירי האזנה.
הכומר ביל לומברדי (בגילומו מעורר הסיפמטיה של פיטר סרסגארד) נמצא שם לא רק כדי
ללוות אותו במשחקו ולפרש לנו את גאוניות מהלכיו, אלא גם כדי להסביר לנו שמדובר
באדם עדין, חולה ומבוהל, להאיר את פחדיו ושדיו, להזהיר אותנו שהוא עומד להישבר. כל
זה לא מספיק כדי לעורר אמפטיה כלפי פישר, שלא עושה שום דבר חיובי במהלך הסרט, חוץ
מלהיות גאון (על פי עדותו שלו. הצופים כאמור לא ממש מבינים מה קורה). למעשה, ככל
שהסרט מתקדם אל נקודת השיא שלו, מתעורר החשק להכיר דווקא את יריבו המר. ספאסקי (ליב
שרייבר) הוא האנטיתזה המוחלטת לפישר: רגוע, אינטליגנטי, אלגנטי, יציב, מוכשר בלי
להיות מגלומן ומחויב למשחק ולחוקיו, אם כי לא למדינה אותה הוא מייצג. ואם
האנטגוניסט מעניין יותר מהפרוטגוניסט, איך לומר, יוסטון - יש לנו בעיה.
אה. ובכדל? אל תצחיקו אותי. שלוש נשים בדיוק מופיעות לאורך הסרט: אמו
של פישר, שהעדיפה גבר אחר על פניו; אחותו, שנכנסה לתפקיד האם המגוננת לאחר שזו
האחרונה נטשה אותו; והנערה העובדת שאיתה איבד את בתוליו. כמובן שכל מהותן סובבת
סביבו, חייהן מחוץ לקשריו איתו לא מוזכרים ולו במשפט, ובשיחותיהן עם אחרים הן
מדברות עליו ועליו בלבד. זהו תסביך הקדושה-הזונה בצורתו הטהורה ביותר, כפי שבא
לידי ביטוי אצל אדם שבהתבטאויותיו הפומביות הביע לא פעם מיזוגניה, ואף התפאר
ביכולתו לנצח כל אישה שחמטאית כשהוא פותח ללא פרש אחד. מיותר לציין שפישר לא נישא
מעולם, לא הוליד ילדים, וספק אם חווה מערכת זוגית כלשהי שאינה כרוכה בתשלום. לכו
תבינו, עם כל כך הרבה קסם אישי.
מיכל סופר זמרני
ולסיכום :
3 כוכבים
בכדל - 0.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה