מידות רעות

פול תומאס אנדרסון נתפס בפניי עד כה כבמאי שמחלק את קהלו לשניים: הסוגדים לו בעיניים עצומות, והשונאים הרבים שלא מצליחים להתחבר לקולנוע היהיר, היומרני, אך בו בעת גאוני שלו. בגלל "מגנוליה" החד פעמי, והקליפים המופלאים שביים לזמרת האהובה עליי, ובת זוגו לשעבר, פיונה אפל, אני מודה שעד כה סלחתי לו על הכל. כשיצא "המאסטר" בו התרחק אנדרסון בבירור מהסגנון המאפיין אותו, חיבתי אליו גדלה אף יותר. מתברר שהנפילה הגדולה שלו בפניי וככל הנראה גם בקרב הצופים, מגיעה כעת עם "מידות רעות", סרטו החדש המבוסס על ספרו הבלתי אפשרי של תומס פינצ'ון.

גם הפעם חוזר אנדרסון לשתף פעולה עם גדול השחקנים של העת הנוכחית – חואקין פיניקס, וזו ככל הנראה ההחלטה ההגיונית והטובה ביותר שביצע בבואו לביים את הסרט הזה, שבמקרה הטוב יראה לצופיו כטריפ רע במיוחד, ובמקרה הפחות טוב – ככישלון קולנועי קולוסאלי. ראשית, הבחירה של אנדרסון בספרו של פינצ'ון היא תמוהה למדי ומתמזגת עם האופי היצירתי והיומרני שלו, זאת משום שכתביו של פינצ'ון, ובעיקר ספרו השביעי, "מידות רעות", בנויים כזרם תודעה שקשה מאוד לעבד עד בלתי אפשרי לעבד אותו למסך הגדול. אז אנדרסון ניסה את מזלו בעוז – ונכשל.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות ה-70 בלוס אנג'לס ובמרכזה עומד בלש פרטי בשם לארי ספורטלו, המכונה דוק, שיוצא לחקור לאן נעלמה חברתו לשעבר, שאסטה (קתרין ווטרסטון). אלו הם, פחות או יותר, קווי המתאר היחידים שניתן לצרף ולכנותם עלילה, שכן מדובר בסרט ובסיפור לא קוהרנטי, שהעלילה והתסריט בו משניים בלבד, וכל רגע בו שונה לחלוטין מקודמו, כך שבסופו של דבר לא ברור מה מתרחש במציאות של הסרט ומה מתרחש בתודעתו המשובש של גיבורו שמכור לסמים קלים וחומרים משבשי תודעה נוספים. האווירה, התלבושות והסגנון הכללי יזרקו את הצופה הסינופיל לסרטים רבים, בראש ובראשונה "ביג ליבובסקי" של האחים כהן, דרך "שלום לנצח" של רוברט אלטמן, הקולנוען המשפיע ביותר על יצירותיו של אנדרסון, ולבסוף כמובן "פחד ותיעוד בלאס וגאס" של טרי גיליאם. אלא שהבדיחה הפעם קצת פחות מוצלחת ואחרי מערכה ראשונה מלאת הומור, בעיקר בזכות פיניקס והמימיקה המופלאה שלו, הסרט ממצה את עצמו והופך מטריד ומעיק.
אנדרסון נוטש לחלוטין את ספינת ההיגיון והמעקב אחר הסרט כמו אחר הגיבור הופך לקרב אבוד מראש. מי שמצפה לקולנוע סטנדרטי עם התחלה, אמצע, סוף ונקודות מפנה קריטיות, מוטב לו שיוותר מראש. אנדרסון משוטט עם דוק בנבכי נפשו, דרך טיפוסים מפוקפקים ועד להזיות חמורות. גם ריס וויתרספון מבליחה למספר רגעים כתובעת המנהלת רומן עם דוק ועוד רבים וטובים בהופעות משניות, צבעוניות והזויות כמו אוון ווילסון, מרטין שורט ומייקל ק. וויליאמס, אבל ציר השחקנים הזה חולף במהירות אל מול האווירה המטורללת שממצה את עצמה כעבור שעה, ונמשכת כמעט נצח שאורכו 149, כיאה לבמאי מגלומן שתמיד בטוח שיש בפיו עוד מה להגיד. גם המוזיקה הנפלאה של ג'וני גרינווד, שזהו לו שיתוף הפעולה השלישי עם אנדרסון, לא מצילה את המצב, ומשולבת בלהיטים הלעוסים של התקופה, שמהווים כמה רגעים של נחת בין הצרחות לענני העשן.

מעל לכל מטרידות במיוחד הבחירות של אנדרסון בכל הנוגע לייצוג הנשי בסרטיו. נשים, אם נמצאות ביצירותיו בכלל, מוצגות לרוב כמאיימות ומפלצתיות, וב"מידות רעות" כנימפומניות חסרות תקנה שהמניע העיקרי שלהן הוא מין וכסף. אנדרסון חוזר להשתמש בשוט האהוב עליו, Low angle המתאר ישבן של אישה מנוקדת מבטו של גבר, וחוזר מספר פעמים ב"מידות רעות" כמו גם בכל סרטיו. ניתן לקרוא את הבחירות הללו קריאה נוספת וחתרנית יותר – זהו המבט הגברי והמעוות על המין הנשי, ברוח התקופה, והתפיסה השגויה הזו של נשים ונשיות היא למעשה חטאם של גיבוריו הגבריים של הסרט. עם זאת, גם הקריאה הזו עוברת כל גבול ומתבוססת בפטריארכליות בחלק מסצנות העירום הצווחניות הרבות. נדמה כאילו אנדרסון ביים גרסא גרועה במיוחד משלו לקומדיית סטלנים, וגרוע מכך – נדמה שהוא איבד את הרצון בקשר ישיר עם הצופים שלו. אנדרסון שבר את הגבול שבין קולנוע אינטיליגנטי ומעודד חשיבה לקולנוע מנופח ונטול כל חן שנשען על גגים פרטיים ושאיפתו העיקרית היא להיות כמה שיותר לא קומוניקטיבי. אולי יטענו מעריציו הלהוטים הרבים שהוא נועז. אני חושבת שהוא פלצן.
מור קומפני

ולסיכום :
בכדל 2 מתוך 3

כוכבים 2 ולו רק בגלל חואקין פיניקס הנפלא