חובשת קרבית

נתחיל מזה שההקרנה של "חובשת קרבית" היתה אחת ההקרנות הכיפיות שהייתי בה, וממש שמחתי שיש את פורום הקולנועניות שעושה הקרנות כאלו ואפשר ללכת לראות סרטים של נשים עם נשים אחרות בלי קשר להקרנות עיתונאים מעונבות וזה באמת עושה הבדל ענק אם את רואה את הסרט עם קהל אוהד שרק מחכה לראות סרטים של נשים, מאשר עם קהל שמגיע מראש סקפטי לגבי סרט של אישה ועוד על הצבא. זה הופך להיות ממש מדהים כשהסרט טוב, כמו שקורה במקרה הזה.

"חובשת קרבית" הוא סרטה הכמעט ראשון של קלאודיה מאיירס (אין קשר לננסי, שגם סרט שלה יוצא השבוע), והוא עוסק בחובשת מגי סוואן (מישל מונגן, שאהבתי אותה דווקא במשימה בלתי אפשרית), שחוזרת בדיוק מאפגניסטן עם שק של טראומות אבל גם הצלחות מסחררות, כדי לפגוש את הבן שלה ולהפוך שוב לאמא במשרה מלאה, כאשר כל הזמן ברקע ההתלבטות שלה כיצד לשלב, ומי יכריע בקרב השחוק מכולם – אמהות או קריירה.

כמו במתמחה, או בריקי והפלאש, גם כאן הסרט משחק בתכל'ס על ההיפוך המגדרי הזה, ועל מה קורה לנו כשאנחנו מנסות להיות גם אמהות וגם בעלות קריירה, ואנחנו מאד מאד טובות בקריירה, אבל לא האמהות הטובות בעולם. אבל לעומת הסרטים האחרים שהזכרתי, בהם הדמויות והמצבים הופכים לקלישאה ונאבדים, כאן מאיירס מצליחה להעביר מורכבות של דמות והתלבטויות שעולות וקיימות בכל רגע בדיאלוג, בכל מקום בסרט, בכל שוט. יחסי המגדר אינם פשוט הפוכים – הם מנוכסים מחדש, מאותגרים, מהורהרים ומרתקים.

מגי סוואן לא רק מתמודדת עם הדילמה של הקריירה וההורות, אלא גם נמצאת בבעייה אמיתית כיוון שהיא אישה יחידה בעולם שכולו גברים. היא גרושה שבן זוגה, ריצ'רד, אולי נראה כמו דוש באנלי, אבל הוא זה שהיה המטפל העיקרי בילד, ויהיה גם המטפל העיקרי אם סוואן אי פעם תחזור לאפגניסטן. רון לווינגסטון יוצר דמות שהיא לעיתים חביבה ולעיתים בלתי נסבלת, ואמנם שייכת לה הסצנה הכי מיותרת בסרט, אבל הניגוד שהוא יוצר עם סוואן עובד לטובת הסרט רוב הפעמים. בנוסף, סוואן יוצאת עם גבר חביב למדי, מהגר מקסיקני בשם לואיס (מנולו קרדונה), שגם הוא, כמו ריצ'רד, אמור לתפוס את התפקיד היותר נשי בסרט, כיוון שהוא עזב את משפחתו על מנת ללכת למצוא עבודה בניכר, מהגר בעולם גזעני שמעיד על כך שהלב שלו תמיד חצוי – חצי עם המשפחה, חצי עם במקום בו הוא נמצא. הוא מעודד את סוואן לדבר על דברים, הוא רגיש ומתחשב, אבל לכל אורך הדרך נותר גם גבר לחלוטין, כך שיחסי המגדר שבסרט אחר היו מתהפכים עד לכדי פארסה, מאפשרים לנו כאן פשוט מבט על גבריות אחרת.

ובל נשכח איפה הסרט מתרחש, בבסיס צבאי בשם "פורט בליס" (שזהו גם שם הסרט באנגלית), מה שאומר שכל מי שמקיף את סוואן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם גברים. כולל, אגב, הבן שלה, שגם הוא זכר. כך נוצר מצב שלא רק שהסרט לא עובר את מבחן בכדל (מה שכמובן לא מעיד על הפמיניזם), אלא גם שהדילמה של סוואן כפולה – לא רק שהיא מתמודדת עם אמהות מול קריירה, אלא גם הקריירה שלה היא קריירה צבאית שנחשבת גברית בעיקרה, למרות שהיא חובשת – תפקיד סיעודי השמור בדרך כלל לנשים בעולם שמחוץ לצבא, אבל נותר פתוח לנשים בתוכה.

ובכל זאת, לאורך כל הסרט היתי עם שאלה בראש. זוכרות את אליס מילר? האישה שכל כך רצתה להיות טייסת ופתחה לכולנו את הדרך לתפקידים קרביים בצבא? בזכותה אנחנו יכולות להיות טייסות, בזכותה כמעט והשתנתה באמת התפיסה על נשים בצבא הישראלי? אני בטוחה שכן. אני מבינה את הרצון של סוואן להיות אשת קריירה במקום בו היא מצליחה, אבל מאד מאד קשה לי שהמקום הזה הוא צבא, והמקום הזה הוא מרחב שמאפשר שליטה על אוכלוסייה אחרת, מלחמה יומיומית, כוחניות, תפיסת ביטחון שונה וכו'. אז נכון, הפמיניזם הליברלי אומר שאנחנו צריכות לתפוס עמדות שוות לגברים במקומות בהם אנחנו לא נמצאות בדרך כלל, וצריך קודם להיכנס במקומות בהם אין נשים בשם השוויון, אבל האם המקום הזה חייב להיות הצבא? האם אנחנו צריכות לאמץ הלכי רוח ונקודת מבט 

גבריות על הייקום כדי להיות בו?

לזכות הסרט ייאמר שהוא לא מנסה לייפות את המציאות הצבאית לנשים, או בכלל. סוואן כמעט עוברת אונס, ובוודאי שהיא רואה מוות מולה כל הזמן – ובכל זאת, היא רוצה לחזור לשם. ובכל זאת, הבחירה הקרייריסטית מתקבלת על ידי העולם בגלל שהיא רוצה לעשות עבודה שקשורה במדינה שלה, בפטריוטיות, ובתפיסת ביטחון גברית. אבל אי אפשר הכל, ואליס מילר, עם כל הביקורת הפמיניסטית שקיימת על המהלך שלה – היא עדיין בורג חשוב ובלתי נפרד מהמהלך הפמיניסטי בישראל ובכלל, גם אם אנחנו לא מסכימות על הכל.

"חובשת קרבית" הוא סרט מעולה, לא רק לנשים. הוא מבוים מצוין, המשחק נהדר, ואפילו לא כתבתי חצי ממה שאני רוצה לכתוב עליו. לכו לראות.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

4 וחצי כוכבים

לא עובר בכדל.