כח עליון

גם התמונה המושלמת ביותר יכולה להיסדק בין רגע. הסדק יכול להיות מבחוץ, מלמעלה, מהטבע , מהגורל, מכח עליון. אולי הסדק דווקא מתחיל מבפנים, מתוך הדבר הפגום ביותר מיסודו שקיים בטבע, האדם.

ההשוואה בין פני השטח לבין הרוחש מבפנים היא העומדת במרכז סרטו החדש של במאי השוודי רובן אוסטלונד. ההתפרקות הזו, המטרידה לעתים, המצחיקה עד כאב ובעיקר אמיתית, מתפרקת לראווה ב"כח עליון". הרבה מאד שאלות ונבחנות באמצעותה, המשפחה הבורגנית, סטריאוטיפים מגדריים ושבריריותם של החיים. הסרט נפתח בתמונה משפחתית מושלמת. זוג יפה תואר ושני ילדיהם הבלונדינים, עושים סקי. הצלם שמצלם את דיוקנם מנסה לביים אותם לכדי תמונת מגזין אמריקני של המשפחה המושלמת. הם אמנם מצייתים בשלב זה אך המהלך נראה מלאכותי. סדק ראשון. אבה ותומאס (ליסה לובאן קינגסלי וג'והאנס קוהנק בהתאמה) השוודים הגיעו עם ילדיהם לאתר סקי מפונפן באלפים הצרפתים לחופשת הסקי השנתית שלהם. שניהם נראים רגועים ומרוצים מעצמם בתוך הפאר, מאובזרים בטבעיות בבגדי הסקי המסורבלים, מתכרבלים לשנת צהריים בגטקעס בצבע זהה. אפשר רק לקנא. הכל נראה נפלא באתר הסגור ומוקפד.

בזמן שכולם הולכים לישון נשמעים הדי פיצוצים מרוחקים, האתר מבצע מפולות שלג יזומות כדי להשתלט על כמויות השלג שנערמות וכדי לשמור על המדרונות מסודרים ומתוקנים. הדי הפיצוצים האלה מלווים את הסרט כולו, נשמעים ברקע, בין סצינה לסצינה.השליטה הזו בטבע הפראי, ההררי, מוצגת באמצעות קולות רקע שונים ומשונים. חריקות הרכבלים, אוושת הגלישה על השלג אשר נשמעת לעתים כחריקת ציפורניים על לוח גיר. צרימות הולכות ונשנות לאורך הסרט המעידות אולי על כך שלא הכל מושלם ולא הכל ניתן לשליטה באופן כה חלק. עוד משחק של טבע מול אדם מופיע בנעימה מוסיקלית שחוזרת ומפרידה בין יום לזה שבא אחריו, קטע מתוך "עונות" של ויואלדי. דווקא העונה ההפוכה, קיץ.

ביום השני להגעתם, יושבת המשפחה המושלמת ואוכלת ארוחת צהריים במסעדה שבראש ההר, לפתע מתרחש עוד פיצוץ מבוקר. הפיצוץ המבוקר הופך לכמה דקות לסיוט בלתי נשלט כאשר נראה שהמפולת הולכת ומתקרבת לעבר יושבי המסעדה. פאניקה. אנשים קמים ובורחים בבהלה. תומאס, אב המשפחה, בורח ומשאיר את ילדים ואשתו לדאוג לעצמם. תוך שתי דקות כולם חוזרים לשולחנות וממשיכים לאכול כאילו לא התרחש דבר. אבל בתוך המשפחה המושלמת שלנו, התרחש הכל.

אבה קרה ומרוחקת, הילדים המומים, תומאס מתנהג כאילו הכל בסדר. אבה ותומאס לא מדברים על מה שקרה בתחילה. בערב, כשהם פוגשים חברים לארוחה, היא לא מתאפקת ומספרת את הסיפור. לא מצליחה להסתיר את הבוז וההפתעה כלפי בעלה. רגשות אלו ילכו ויתעצמו לאורך כל הסרט. מרגע שנבטו, אינם ניתנים עוד לשליטה.

המתח בין שני בני הזוג אשר יוצאים לריבים קטנים ונשלטים במסדרון שמחוץ לסוויטה המשפחתית (כדי לשמר את האשליה של "לא ליד הילדים") אינו מצליח להישאר רק ביניהם, הם שופכים אותו לכל עבר, ילדיהם הרגישים חשים במתח ומגיבים בכעס ובעצב. זוג חברים שמגיע לבקרם נכנס אף הוא לקו האש כאשר אבה פותחת גם בפניהם את הקונפליקט בו היא שרויה. גם אצל זוג החברים מתעורר ויכוח וריב על הנושא ההיפותטי האם אב המשפחה יגן על ילדיו בשעת סכנה.

הויכוח הופך למאבק בין המינים כשלאט מתבהרים ההבדלים המהותיים בין הנשים והגברים בסרט. הגבר הילדותי, התינוקי, זה שדואג לעצמו ורק אחר כך לקרובים לו לעומת האישה שחושבת על עצמה אחרי שמגנה על ילדיה. הפער הגדול בין הדימוי הגברי של אב המשפחה הבורגני, המפרנס והשומר לעומת המציאות של האב הבורח הוא עצום והוא בדיוק השבר שאבה אינה יכולה להתמודד איתו. תומס מתמוטט, נבוך, פגוע, ילדותי וטיפשי, גם כעת, חושב בעיקר על עצמו. אבה שוב נותרת ה"מבוגר האחראי". עליה להחליט כיצד היא מאחה ומטפלת בעצמה ובמשפחתה. גם פעולות האיחוי, ההכלה, ההבנה והתיקון מוטלות בעיקר על כתפיה. אבה מתחילה לפקפק במוסד המשפחתי שהוא חייה, שואלת שאלות על ריבוי פרטנרים כאשר פוגשת אישה שאינה בוחרת במונוגמיה, היא מענישה את תומאס גם בכך שהיא לוקחת זמן לעצמה אך אנו רואים שכשהיא לבדה היא מתגעגעת  לילדיה. דמותה של אבה אשר משוחקת לעילא, מכילה ניגודים רבים ועוצמה. גם היא מבינה, ממש כמו הצופים, שלא הכל ניתן לשליטה, שלא הכל יכול להיות מהונדס לכדי תמונה יפה, לפעמים החיים מתפוצצים ועולים מתוך הסדק.

נטע דנציגר

ולסיכום :

4.5 כוכבים- מומלץ מאד!