הסרט השני בסידרת הרץ במבוך הוא מותחן פוסט אפוקליפטי שמבויים בתנופה חזותית,
ובניגוד לסרט הקודם פונה גם לקהל נשי ומכיל גם 2 גיבורות משנה ועוד מספר לא מבוטל
של נשים לוחמות (שהיו חסרות בסרט הקודם). הוא מתרחש בנופים פוסטאפוקליפטיים
מושקעים שהולכים והופכים ״אנושיים״ יותר ויותר, אבל הקשר הריגשי לגיבוריו חסר
משהו, וגם השאלות הקיומיות שהז׳אנר הזה אוהב להעלות ולהתעסק בהם לא השאירו עליי פה
רושם מיוחד. העימות הסופי בין ה״טובים״ ל״רעים״, הגם שהכיל כמה טוויסטים עלילתיים,
והתרחש במרחבים ובצבעים הנכונים לעימות כזה, הסתיים להרגשתי קצת מהר מדי ובלי לרדת
לעומקן של הדמויות. אבל הדרך לשם היתה מעניינת, לפעמים אפשר אפילו לומר שמאוד.
תומאס (דילן אוברייאן), שייך לדור שנולד חסין מפני מגיפה נוראית והחסינות הזו
הופכת אותו ואת חבריו לשפני ניסיון. בסרט הראשון תומאס הצליח להוציא את עצמו וכמה
מחבריו, ביניהם תרזה (קאיה סקודלריו), מהמבוך של נ.ת.ע.ב. (WCKD). הוא גילה שם
שעבד בעבר עבור ה״נתעבים״ וגם שהוא זה שאחראי כנראה למצב שבו הם נמצאים, אבל לא
ברור לו לגמרי למה ומה עשה. החידה הזו נפתרת בסרט הנוכחי, בו יבריח אותם מהמקלט אליו
נאספו בסוף הסרט הראשון אל מדבריות ה״כוויה״, כדי לחפש את ״ימין צדק״- המורדם
שחיים בהרים. בדרך יאיימו עליהם זומבים שנפגעו במגיפה, אנשי נ.ת.ע.ב. משת״פים
שלהם, וגם- וכאן הסרט צומח- קבוצות של מורדים או הדוניסטים שמכרו את נשמתם לשטן.
הקבוצות האחרונות מעוצבות בקפידה ובעניין ובחלק הזה של הסרט גם המרחב האנושי נהיה
פחות הומוגני ומכיל מיעוטים ונשים, והדמויות נפתחות קצת מעבר להיותן שורדים/ות.
דווקא כשהחבורה תגיע ליעדה, הצורך לפתור את העלילה בא על חשבון עיצוב הדמויות
והעימות שהיה צריך להיות הקרב הסימבולי בין הפרוטגוניסט תומאס לאנטגוניסטית אווה
פייג׳ (שיהיה במרכז הסרט הבא מבטיחים לנו בסוף), כלומר הקרב בין הטוב לרע, נשאר
מילולי. וידויי הדמויות נמסרים פה באופן נוסחתי ומחליפים את רגעי ההתחבטות
והבחירה, ולכן לא מצליחים לנמק אותן באמת. זו גם הסיבה שהשאלה האתית שחוצה את
העולם לתומכי נ.ת.ע.ב ומתנגדיו ושאי אפשר לדון בה מבלי להסגיר את כל העלילה, נשארת
קצת צרה.
סרטי מדע בידיוני רבים אוהבים להתעסק באנושיות דרך האובדן שלה, או סוגים של
בינה מלאכותית. גם הרץ במבוך נוגע מדי פעם בשאלות כבדות משקל, אבל עושה את זה קצת
בפשטנות (כמו שמעידים השמות נ.ת.ע.ב. וימין צדק) ובחירות אתיות אמיתיות ומורכבות
הופכות לפעמים לקלות מדי. אילו למשל הנער שנעקץ לא היה מוותר על חייו מהר כל כך
ומתאבד בהסכמתם השקטה של חבריו, אלא נאבק על חייו עד השניה האחרונה ורוצה בהם
לפחות כמו הרובוטים בבלייד ראנר או כמו הנער מהסרט הקודם, לבחירה שלו ושל חבריו
היתה משמעות ואפקט רגשי. אבל האיום הנקודתי בו נתקלת החבורה מעניין את הבימאי יותר
מהתפלספות, ובמובן הזה הסרט מזכיר יותר את משחקי הרעב מאשר את דייברג'נט, ששני
הגיבורים האאוטסיידרים שעמדו במרכזו הצליחו לאתגר באמת את הסדר שייצרו עבורם
המבוגרים. גם בסרטו הקצר של ווס בול RUIN, שהזניק אותו ישר להוליווד ובישר היטב את
סגנונו (8 דקות מהפנטות של חללית שרודפת אחרי אופנוען חסר פנים בחליפת עור שחורה), הורגש חסר רגשי כלשהו, אבל בימוי האקשן המרהיב
והמעוף החזותי יוצא הדופן הצליחו לחפות על הפגמים, שבסרט הארוך נותנים את הטון.
במהלך הצפיה שאלתי את עצמי גם לגבי תת הז׳אנר החדש הזה שמושפע מאוד מריאליטי
ולי אישית תמיד מזכיר משחק מחשב, שמציג עולם אכזרי מאוד שבו קבוצה של אנשים נשלטת על ידי
קבוצה אחרת, שהחוקים שלה ברורים אבל לא מנומקים עד הסוף.
חשבתי גם על שאלות הרות גורל כמו למה אין פה
סיפור אהבה, ולי זה חסר,
ואם יכול להיות שזה נובע מכך שהבחורות שוות ערך
לגברים גם בהיותן שורדות וגם ביכולת שלהן להציל את עצמן או את הבחורים שלצידן.
בתחילת הסרט גם חשבתי על זה שיש אולי מיזוגניה
סמויה בעובדה שהרופאה הבכירה בנ.ת.ע.ב. היא אישה, שאותה משרת גבר, ושרופאה נוספת היא אישה (שחורה). האם מדובר בפחד מעולם שבו נשים מגיעות לעמדות של כוח?
מצד שני מדובר בנשים חזקות,
עם אמביציה שיש לנוולים אמיתיים,
ואולי זו קידמה מבורכת.
השאלה הזו הלכה והתפיידה במהלך הצפיה כשנוספו
עוד דמויות נשיות מגניבות ורופאה ״טובה״ לארסנל שבחצי הראשון מורכב בעיקר מחבורת
נערים והגברים ששומרים עליהם.
איה סומך
ולסיכום
2 במבחן בכדל
3.5 כוכבים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה