פרינסס

אני רוצה להתחיל את הביקורת על פרינסס מהסוף, ולבקש מכן ללכת לראות את הסרט. זה סרט קשה ומצוין, שמשוחק נהדר ובעיקר – תופס אותך בבטן ולא משחרר, גם חודשים רבים אחרי הצפייה.

"פרינסס", סרטה הראשון באורך מלא של טלי שלום-עזר, שמאחוריה סרט באורך בערך מלא, "סרוגייט", עוסק באדר בת ה-12 (שירה האס הלא פחות ממופלאה), ובמשפחתה – אמא (קרן מור, נהדרת כתמיד) וחבר של אמא (אורי פפר, גם טוב מאד). בעוד האם ובן זוגה מקיימים זוגיות מאד פעילה מינית, אדר קצת נאבדת במרחב הביתי, אך מוצאת חבר חדש בחוץ – אלן, נער הדומה לה להפליא. 

מאד קשה לי לדבר על פרינסס בלי לעשות ספויילרים אבל אנסה לעשות זאת בכל זאת, כי אני מעוניינת שתהיה לכן חוויה דומה לשלי כאשר תצפו בסרט, ולכן אסור לכן לדעת כלום, בעצם. כלום חוץ מהעובדה ש"פרינסס" הפך לי את הבטן, שהוא מתחיל כמו הסרט הישראלי הראשון שראיתי שעוסק בנזילות מגדרית כמו שמעניין לעסוק בה, ולא כמו בדיחה או סאטירה או מיזוגניה טהורה, וממשיך כמו הסרט הישראלי הראשון שראיתי שמתמודד בצורה מבהילה ומדהימה כאחד עם טראומה מינית.

 "פרינסס" מצולם נהדר, ובשילוב עם הבימוי אנו נחשפות לעולם שבו המציאות והדמיון כרוכים זה בזה, נוצרים זה מזה, ולפעמים אף נאחזים זה בזה. שלום-עזר בוחרת להתמודד עם שאלות לא פשוטות, אבל היא גם מצליחה לענות על רובן, ועל אלו שלא – היא משאירה לנו לענות. אדר בת ה-12 עוברת ומתמודדת עם נושאים שגם לאישה מבוגרת היה קשה להתמודד – וכך גם עושה הסרט. בעוד אדר היא זו החווה את הטראומות – אנחנו כצופות נשארות להתמודד איתן. אדר עומדת חשופה ופגיעה מולינו – ואני יצאתי מהסרט חשופה ופגיעה אל העולם, אבל גם עם כח ועם ההבנה שמישהי רואה אותי.

 קולנוע של נשים בישראל בשנים האחרונות עוסק הרבה במיניות. גם "הרחק מהעדרו" וגם "פרינסס" עוסקים בנושאים דומים, אך בנסיבות ובגילאים שונים. "אפס ביחסי אנוש", "ההיא שחוזרת הביתה", "סופעולם", "לא רואים עלייך" ועוד, מציגים סיטואציות מיניות מורכבות, אשר בעיני היו חסרות בקולנוע הישראלי מנקודת מבט נשית (אונס לא חסר בקולנוע, אבל בד"כ גברים מביימים אותו). כנשים אנחנו נפגעות בצורה יומיומית, אם לא בתדירות גבוהה מזה, והקולנוע של הנשים בישראל לא נותן לנו לשכוח את זה, לא לנו, ולא לגברים שביננו. שלום-עזר, ידיעיה, לביא ואחרות לא מצלמות או מביימות את הסצנות המיניות בצורה מגרה או מושכת – הן לא רוצות שנרצה להיות שם, הן רוצות שנרצה ללכת. שלום-עזר רוצה מאיתנו לשנוא את מה שקורה לדמויות בסרט, היא לא רוצה שלרגע אחד נחשוב שזה סקסי. שלום-עזר רוצה, ומצליחה, למנוע מהקולנוע להיות מקום של תשוקה מינית שנובעת מיצר המציצנות שגם ככה קיים בקולנוע, ולהפוך את הקולנוע למקום של תשוקה לעשייה, תשוקה לשינוי, תשוקה למציאות אחרת.  

כי זה מה שאדר הייתה רוצה, מציאות אחרת. והיא בונה אותה לעצמה, ואני בונה אותה לעצמי, בעזרתה של שלום-עזר, האדיבה עד מאד. אז כן, אני יכולה לכתוב עוד המון על הסרט הזה, אבל אולי זה יחכה לשנה הבאה, אחרי שהוא כבר ייצא בהוצאות כאלו ואחרות, פשוט כי סתם, חבל שתדעו מראש מה שעומד להתרחש בו, מספיק שבכל מקום כבר כתוב על טאבו ונושאים קשים. כי "פרינסס" לא מדבר על הטאבו, אנחנו מדברות על הטאבו, אבל מה שאנחנו קוראות לו "טאבו", קורה בחיי היומיום של עשרות, אם לא מאות אלפי נשים, אז אולי כדאי לחשוב מחדש על המושג הזה.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

חמישה כוכבים.

בכדל – כמובן.