גשר המרגלים

אני מניחה שכל בן אנוש שעושה משהו מעניין בעולמנו, חולם שבסופו של דבר שפילברג הגדול יעשה עליו סרט, כזה הוליוודי עתיר תקציב וכוכבים, עם משחק מעולה ומועמדויות לאוסקר, סרט  שייכתב בהיסטוריה שלא לומר יכתיב אותה.

אז בואו נראה מה הסיכוי שזה יקרה ? בואו ננסה להבין מה הקריטריונים לכך ששפילברג ודומיו יבחרו בפועלך לסרט שכזה. ובכן, כדאי שזה יהיה הרואי, מיסתורי, טוב לאמריקה, מלא ערכים יפים אבל ראשית ומעל הכל חשוב שבן האנוש יהיה -  גבר ! או אולי חייזר קורע לב, אבל בעצם גם הוא זכר, אז בקיצור הקוד הוא פשוט נורא, לא מספיק לך לעשות משהו חשוב או דגול, חשוב לך לעשותו כ –  גבר.

גשר המרגלים מספר על, נחשו... גבר, עורך דין ממולח (טום הנקס) שנשלח להגן בבית המשפט על מרגל סוביטי (מארק ריילנס, בתפקיד מדויק ומרגש) בתקופת המלחמה הקרה ואחר כך רוקם בנחישות ובצינון אין סופי את המשא ומתן להחליפו בטייס אמריקאי שבוי. 

כל חוקי התסריטאות שלמדנו נמצאים בעלילה ואמנם האחים כהן חתומים על  התסריט אבל מלבד כמה סצינות מבריקות של אייבל המרגל ודונובן, עורך דין, בשיחות שנונות שכתובות ומבוימות להפליא. התחושה המרכזית שלי לאורך הסרט היתה, נו מתי כבר הסרט יתחיל.. והוא לא ממש התחיל. הסרט ארוך ואפילו מייגע לרגעים ועם כל השפילברגיות והמשחק שלרגעים בהחלט מבריק, הסרט נע באיטיות מרגיזה ומתעכב על פרטים שוליים לחלוטין.

וכמו שקורה לי הרבה, מחשבתי נדדה לדמויות שכמובן אין בסרט, ניחשתן נכון, דמויות נשיות ראויות.

ובכן, יש בסרט שתי  נשים וכל אחת נלעגת ופאתטית  בדרכה החיננית.

על אחת (אשתו המזויפת של המרגל) ממש אין מה להוסיף. אבל השנייה, אשתו של גיבור הסרט, עורך הדין. מה אנחנו יודעות עליה, היא לבושה יפה ומבשלת ודאגנית ושיטחית הו כל כך שיטחית.

ותבינו, שלושה גברים חכמים, מוכשרים, אינטלגנטים ישבו על התסריט הזה ואף אחד לא אמר לשני אפילו לרגע קטן, אולי ניתן לאשתו של הגיבור כמה משפטים לומר, אולי ניתן לה לנסח את הדאגה הכנה שלה לסכנות האורבות לבעלה ולמשפחתם בשיחה קוהרנטית ומכבדת, אולי בכלל במקום שלל עלילות המשנה המכבידות ניתן לה, היא הרי כבר כאן מבשלת ומטרחנת, אז ניתן לה רגע בעל משמעות. 

אז אני כמובן לא יודעת, אם התנהלה שיחה כזאת או לא, ובכלל מפחיד אותי לחשוב שהיא התנהלה ושלושת המגה מוכשרים האלו אמרו לעצמם, הממ, דווקא יצא לנו טוב, איזה דמות נשית בנינו, מעולים אנחנו!

אז הרשו לי להרים יד ולשאול שאלת תם אמיתית, מר שפילברג היקר, האחים כהן הגאונים (שהלוואי והייתם אחים גם, שלי.)

אתם הרי מכירים נשים, חיים עם נשים, יש לכם בנות, אחייניות, סתם חברות טובות.

קשה לי לדמיין שזאת החוויה שלכם מהנשים הקרובות לכם. לא יכול להיות שהגבר שלך חוזר משדה הקרב וכל מה שחשוב לה, זה הריבה שהוא הביא או לא הביא הביתה. לא יכול להיות שכל מה שאכפת לה זה מה יגידו השכנים, ושכולם יאכלו את הצלי שלה. אז מה הסיפור שלכם ?!

אני חושבת שאתם מפחדים, כן מפחדים. שיכנסו נשים לאפוסים הקולנועיים שלכם, (כן, זוכרת את הצבע ארגמן, אז מה.) ושאולי מישהו או מישהי באמת תבין שלא רק גברים בנו את העולם, היו גם רחמנא ליצנן כמה נשים.

יעל בדאי.

ולסיכום :

3 כוכבים

בכדל – נו באמת...