הטנור

בסוף השבוע שעבר התארחה בארץ, בשקט ומתחת לרדאר, בחסות מיזם "קולנוע נודד", מרינה רזבזקינה – דוקומנטריסטית ילידת קזחסטן, שגם הקימה במוסקבה בית ספר פרטי לקולנוע דוקומנטרי. חצרות יפו, שישי בערב, אולם קטן אבל עמוס, מול אשה בת שישים וקצת בטריקו וסניקרס ולהט אדיר לקולנוע.

כשהייתה צעירה, לפני שהתחילה לביים, טיילה עשר שנים בערבות רוסיה, שם פגשה יום אחד חוקר נחשים, שכעס מאוד על הדימוי הנכלולי שיש לחיה האהובה עליו, ורצה להסביר לה מדוע הוא בעצם יצור אצילי ומלכותי. החוקר הניח על הרצפה נחש קוברה, וביקש ממנה לעמוד במרחק של שלושה מטר ממנו, ואז להתחיל להתקרב אליו צעד אחר צעד. הנחש נותר אדיש לחלוטין, עד הצעד החמישי, כשהייתה במרחק של מטר ממנו. בבת אחת הוא הזדקף והחווה תנועה של הכשה קרוב מאוד לפנים שלה. אבל לא נגע בה. “את רואה? הוא מודיע לך שהגעת ל'אזור הנחש' שלו. קו שאם תחצי - הוא ייאלץ לפגוע בך". המושג הזה, “אזור הנחש", הפך למונח שגור בבית הספר אותו הקימה רזבזקינה. כשבמאי מתקרב לדמות שלו בסרט דוקומנטרי, כך היא טוענת, עליו ללמוד ולבחון מהו "איזור הנחש" של האדם שמולו. ברמה הפיזית ממש, של קרבת המצלמה, וגם ברמה הרגשית. אם הגבול הזה נחצה, האמון שלו בך נפגע ואינו בר תקנה. הסרט פשוט לא יהיה. אבל כל עוד תדע/י להיצמד לקו הגבול בלי לעבור אותו - תישמר הגישה לנפשו ולחייו. בקו הזה צריך לשהות שבועות וחודשים, במעקב סבלני וערני, שיוליד דמות מורכבת, חיה ושלמה.

 כמה שעות לפני המפגש, בצהרי אותו יום, התיישבתי באולם הסינמטק לצפות בסרט "הטנור" (דרום קוריאה/סרביה/יפן 2015), בבימויו של קים סאנג-מאן, המבוסס על סיפורו האמיתי של הטנור הקוריאני הצעיר והמוכשר באי ג'ה-צ'ול שבשיא הצלחתו איבד את קולו, והתחיל במאבק לנסות לשקם אותו ובעצם את זהותו.

"חבל שלא עשו על זה פשוט סרט דוקומנטרי. אפילו אם זה בדיעבד, אחרי שהסיפור כבר נגמר", אומרת לי נעמה, חברה חכמה במיוחד, שבאה איתי להקרנה. ובמילים האלו טמונה כל הבעייתיות בסרט: כשמתחשק לנו לראות את גרסת הדוקו לסיפור האמיתי, זה סימן שאת היתרונות שיש בדוקומנטרי טוב, ושיכולות להיות גם בעלילתי טוב, לא קיבלנו.

וזו תחושת החיים. מה זה חיים? רגש מתחלף, מורכבות, רב משמעיות, כאוס, ודברים שקורים לאו דווקא בהקשר ברור של סיבה ותוצאה. וב"הטנור" אין את כל זה. אין את מה שרואים כששוהים בסמוך ל"אזור הנחש". 

במקום זה, אנחנו מקבלים דמויות המשולות לבובות הנעות על המסך, תלויות על חוט בידיהם של תסריטאי ובמאי שנדמה שישבו מול טבלת אקסל או ברושור מצוחצח של "תחנות בסרט הדרמה העלילתי", והתחילו למלא "צ'ק" ברובריקות הריקות: הגדרת רצון - “יש לי עוד הרבה מה להראות" אומר הטנור, ואשתו עונה - “הכל יהיה יותר טוב. אנחנו חייבים להשיג את זה". מכשול משולב בתמה של הסרט - “איך תדע (מה זה קושי), אם אף פעם לא הרגשת מגבלה?” אומרת לו קולגה דקה לפני ההתמוטטות. לכל מילה ולכל משפט, ולכל מחווה משחקית יש תפקיד מוגדר במדריך, וכל פעולה וסצינה באות רק להסביר ולקדם עלילה, בלי אף עצירה להרהור, לתחושה, לסטייה מהתקדמות חוליות הסיפור ה"אמורות להיות בסרט".

את החלל הרגשי בכתיבה ובעיצוב הדמויות, נדמה שהסרט מנסה למלא בעומס יתר של קישוטים. המוזיקה נוכחת הרבה מדיי ומסמנת לנו  מה להרגיש ללא הפסק, והצילום מתנהג כמו שצילום "סוחף" אמור להיות, אבל מותיר אחריו צופים מותשים וריקים.

המקרה החריף ביותר מופיע בסיקוונס הפתיחה של הסרט, בשוט המציג את הדמות הראשית לראשונה על הבמה: לחובבי האינטרנט - הרשת מלאה בסרטוני הדגמה למצלמות חדשות ולמתקוני צילום משוכללים. בדרך כלל נבחרת איזו עלילה קצרה עם פוטנציאל תנועה, והיא הופכת לכלי בידי הדגמת הוירטואוזיות הצילומית, אובייקט התייחסות לריחוף, לסיבוב, לתנועה חלקה ולאי-עצירה ושמירה על פוקוס. כך נראה השוט הזה, שבסופו הבנתי על האבזור הצילומי הרבה יותר משהבנתי והרגשתי את הדמות הראשית.

לעתים הרצון לעורר רגש כלפי הדמויות העקרות מגיע, בנואשות, לקיטש. ולא מהסוג המלודרמטי האלגנטי. אשתו של הטנור עומדת על גשר, אוחזת בידיה ארגז עם חפציו האישיים של בעלה אחרי שסולק מן האופרה בברלין. אבל זה לא מספיק. אז יש גם רוח. ואז גשם. וזוג בורגנים גרמנים נתקל בה, והארגז נופל, והם לא עוצרים לעזור. ואז עף ציור שצייר הבן הקטן לאביו. לאן עף? למים. אז היא בוכה, ומתחילה מוזיקה, והיא נופלת לרצפה. כל המאמץ הזה, ועדיין הרגש נותר קפוא.

אין דבר קשה יותר בקולנוע עלילתי מאשר לייצר תחושת חיים. אנחנו מתבוננים בשחקנים משוחחים בדיאלוג מומצא, מול מצלמה ותפאורה ובתוך תלבושות ואביזרים, ואמורים לחוות חווית בשר ודם, שתהדהד משהו חזרה לחיים שלנו. להוויה הנפשית שלנו. סיפור עם יסודות דרמטיים חזקים זה לא מספיק וגם, בעצם, לא בהכרח חשוב. חשובה יותר התחושה שהיינו בהתבוננות  הכי קרובה שאפשר על הנפש, אפילו שהיא בדויה, רגע לפני שהיא מכישה אותנו.

וכמה מילים על הנשים:

שלוש דמויות נשיות מופיעות ב"הטנור". אשתו התומכת והאוהבת, יריבתו המקצועית הנקמנית, וצעירה אוהדת מוזיקת פולק שעובדת בסוכנות המייצגת את הזמר, ומביאה עמה רוח שובבית לעולם העצור של האופרה. נקרא להן: הביץ', הנערה, והאישה הנאמנה. כי זה, בעצם, כל מה שהן. בתוך בליל הרדידות בעיצוב הדמויות הכללי, הנשים זוכות לטיפול השטחי ביותר, ומתאפיינות כל אחת בגוון אחד, יחיד וצורם בצמצומו. ביץ' בשער אדמוני, עוטת פרוות והדפסי נמר, מעשנת ולוגמת וויסקי בעודה מעבירה אצבעות פתייניות עטויות לק אדום על עורפו של הטנור, רגע לפני שיאבד את קולו? הגזמתם.

איריס עוזר