הון אנושי

סרטים שכבר לפי השם שלהם (במידה והתרגום נכון כמובן) אפשר לדעת על מה הם, הם נושא מחקרי בפני עצמו. האם שם הסרט צריך לתת עוד פאן לסרט, או אולי או צריך לתאר מה קורה בו? אני בטוחה שכל תסריטאית מתמודדת עם השאלה הזו בעצמה. בכל מקרה, "הון אנושי" הוא סרט שכשמו כן הוא – מדבר על היחס בין כסף לבין בני אדם, או איך בני אדם נמדדים בכסף. זה אולי נשמע לא מקורי, וזה באמת לא מקורי, אבל לפחות יש כאן ניסיון לאמירה כלשהי שאפשר להבין גם אם לא צפינו לפני כן בסרטו של מייקל מור – "קפיטליזם, סיפור אהבה".

"הון אנושי" עוסק בשתי משפחות והקשר ביניהן. הראשונה, ברנשי, היא משפחה עשירה והטרונורמטיבית למדי. אבא ג'ובני הוא ברוקר תחמן ומעצבן, אמא קרלה היא אשת החברה הגבוהה שבעצם רוצה לעשות תאטרון, והבן מסימיליאנו הוא תלמיד תיכון רגיל למדי. המשפחה השנייה, משפחת אוסולה, היא כבר משפחה מפורקת. דינו הוא סוכן נדל"ן בינוני, שמנצל את הקשרים של ביתו סרינה עם הילד של משפחת ברנשי, בזמן שבת זוגו בהריון מתקדם עם תאומים. שתי המשפחות מקושרות בעקבות כסף והשקעות, ואנחנו צריכות לסבול את מערכת היחסים הצפויה ביניהן מההתחלה ועד הסוף. רק מה, שעיקר הסרט, על פי הסינופסיס, בכלל לא עוסק במשפחות, אלא בעובדה שיש תאונה ומישהו כנראה נהרג – תאונה שאמורה לסבך עוד יותר את מצב העניינים.

אז לפי הסינופסיס הזה אתן כבר יכולות להבין מה הבעיה הכי גדולה בסרט בעיני,  – האירוע המחולל של הסרט, התאונה, בכלל לא תורם לסרט בשום דבר. למעשה, זה היה בדיוק אותו הסרט בלי התאונה. לא ברור למה בכלל היא מתרחשת  – האם זה כדי שנבין שגם ביטוח רפואי עולה כסף והוא נקבע על פי היכולות של האדם לעבוד? ואם נבין את זה, האם זה יוסיף לנו לסרט? התשובה היא לא.

אבל אם נשאיר רגע את התסריט והבנייה שלו בצד, ונשאר עם הדמויות במרכז. "הון אנושי" מצייר לנו עולם בו המבוגרים הם פשוט איומים, נשלטים על ידי אינטרסים כלכליים בלבד, וגם כאשר הם כבר מנסים ליצור להם פינה חמה שאינה קשורה כלכלית, הם לא מצליחים. לעומתם, הילדים – סרינה, מסימיליאנו, ולוקא (חבר נוסף), הם טהורים ומלאי כוונות טובות, גם אם לא תמיד מצליחים. כשיוצאות מהסרט מבינות שעם הגיל מגיע הייאוש, אבל גם התחמנות וכל התכונות הרעות שאפשר רק לחשוב עליהן – במיוחד אם את גבר.

לומר שהסרט נותן עומק לדמויות שלו יהיה שקר. כל מאמצי התסריט והבימוי נתונים לדבר אחד – ההבנה שכלכלה ואנושיות לא הולכים יחד. במירוץ אחרי המסקנה הזו נותרים מאחור דברים לא חשובים כמו עומק, תכונות אופי, צילום, לוקיישנים, ניצבים ועוד. זה לא שהסרט לא מעניין, הוא כן, במיוחד בזכות השפה האיטלקית ובזכות הדמויות הנשיות שגם כשהן חסרות אופי הן עדיין עדיפות על הגברים, והן גם שחקניות טובות מהן בהרבה. ולריה ברוני תדשי (אחות של) ומתילד ג'יאולי משחקות מצוין, למרות השורות השחוקות שהתסריטאי שם בפיהן.

אבל לא הכל נורא. הכוונה של הסרט היא טובה, והאמירה הביקורתית שלו נוקבת. במידה ואתן אוהבות קולנוע איטלקי אז יהיה לכן ממש כיף לצפות בו ולשמוע איטלקית, ובמידה ולא ראיתן סרטים על הקשר בין קפיטליזם למוות רגשי או איך הכסף הורס אותנו (שזה אומר שלא ראיתן הרבה סרטים פשוט, כי רוב הסרטים הם על זה), אז יהיה לכן טוב לראות את זה כי תחשבו שיש כאן משהו חדש, שזה תמיד טוב.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

2 כוכבים

בכדל 3