יום שבת, 25 בפברואר 2017

טריינספוטינג 2

אתחיל מהסוף, כדי לתת לכן את האפשרות לבחור אם לקרוא או לעצור כבר פה. אם אהבתן את טריינספוטינג (המקורי, הראשון), כנראה שאתן תלכו לראות את ההמשך, כי הסקרנות הורגת את החתולים, לא משנה מה אומר. אם לא ראיתן את טריינספוטינג ואתן מתכננות מרתון צפייה בראשון ואז בשני – אני ממליצה לכן בחום לראות את הראשון ולהישאר בבית. אפשרות נוספת היא לקרוא את מה שכתבתי כאן, ולהבין מדוע לא כדאי לכן לכתת רגליים לקולנוע ולראות את מה שנותר מהסרט שאהבתן.

טריינספוטינג 2, או T2, מתרחש עשרים שנה אחרי הסרט הראשון. עשרים שנה אחרי שרנטון (יואן מקרגור) גנב מחבריו את הכסף, הוא חוזר לאדינבורו, כדי למצוא אותם ולחפש את עצמו. בינתיים, סיימון (ג'וני לי מילר), עבר מהרואין לקוקאין, והוא סוחט אנשי עסקים, עובד בבר הישן, ויש לו המון תוכניות לבנות בית בושת שממנו הוא והחברה שלו, ורוניקה (אנג'לה נדיילקובה) יתעשרו. לעומתו, ספאד (יואן ברמר), עדיין מכור להרואין ובכלל לא ברור איך הוא עדיין חי. בגבי (רוברט קרלייל), בורח מהכלא וכולם ביחד מתאחדים במין סיפור משונה שבנוי כולו על העובדה שהם הכירו לפני עשרים שנה.
רק שעכשיו, אחרי עשרים שנה, כלום לא מחבר בינהם. כלום מלבד תחושת הנקמה ברנטון על זה שהוא גנב מהם 4000 פאונד לפני עשרים שנה. זה כמובן לא מספיק בשביל עלילה שלמה, אבל אפשר לסמוך על דני בויל שהוא יוסיף עוד אלמנטים ויזואליים ועלילתיים כושלים כדי למלא קצת יותר משעה וחצי. בין האלמנטים האלו אפשר למנות את החלקים הטובים בטריינספוטינג 2 – טריינספוטינג 1. הסרט מלא בקטעים מהסרט המקורי, כולל קטעים מפס הקול המופלא שהיה לו. הרגעים האלו גרמו לי בעיקר להתגעגע לסרט הראשון, ולחשוב שאולי עדיף היה שהיו עושים לו מחווה קצרה לכבוד עשרים שנה להקרנתו, ולא סרט שלם שמבוסס על כלום.

בנוסף לקטעים מצולמים מהסרט המקורי, יש חזרה לאלמנטים מרכזיים בתסריט המקורי. כך, המונולוג המופלא "choose life", הופך למונולוג צפוי ומשעמם, על החברה היום, רשתות חברתיות וניכור. כל שורה בו צפויה, וחלק מהשורות אפילו מכעיסות בהתחשב בקו העלילתי של הסרט. כך, בעוד רנטון מלהג על "ביחרו בשוביניזם ומיזוגניה", הדמויות הראשיות בסרט בונות בית בושת ומעודדות עיסוק בזנות. לאורך הסרט כולו הדמויות מתגעגעות למה שהיה להן פעם, לפני עשרים שנה (כאשר מדובר, כזכור, בעיקר בהתמכרות לסמים, במוות בטרם עת, באלימות ומה לא), ועסוקות בלומר שוב ושוב – לפני עשרים שנה, לפני עשרים שנה. החזרה הזו גורמת לי בעיקר להרגיש זקנה, ומעבר לזה היא גורמת לי לחשוב שכל מה שרצה הבמאי וגם השחקנים היה לראות אחד את השני שוב, אז למה הם לא פשוט נפגשו בבית של מישהו או באיזה פאב סקוטי, וחסכו לנו את עונשו של זה.

בתוך כל הטררם הויזואלי הזה שנקרא "טריינספוטינג 2" יש נקודת אור אחת, בצורת הדמות הנשית הכמעט יחידה בסרט. ורוניקה. היא מזהה את הטמטום שממנו סובלת החבורה, את חוסר האונים, את האומללות, את הסיוט שבו הם חיים, ולאורך כל הדרך מאירה שוב ושוב את הנקודות האלו, למורת רוחם של סיימון ורנטון. בסצנה אחת מושלמת היא מדברת אל שניהם בבולגרית – שפה שאינם מבינים – ובזמן שהם חופרים לה על הימים העליזים של פעם היא מציעה להם פשוט לשכב אחד עם השני, כי ברור שזה מה שהם בעצם רוצים לעשות, במקום לבלבל לה את המוח. הצעה שאני חושבת שכל היוצרים והמעורבים בסרט (שהיו מעורבים גם בסרט המקורי), צריכים לקחת לתשומת ליבם ואולי לאמץ.
זה לא שכל הסרט גרוע, כאמור יש נקודות אור בצורת ורוניקה, וגם דרך פס הקול שהוא עדיין מעולה, והצילום שגם הוא טוב הרבה יותר מאשר בסרט הראשון. אבל חוץ מזה, מדובר בסרט שהוא כולו מחווה לסרט הראשון, אבל לעומת הראשון שהיה מקורי, ראשוני, ואולי אפילו חתרני – אין בו שום דבר מזה, אולי רק הגעגוע.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
שני כוכבים.
לא עובר בכדל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה