לא פה לא שם

לו רק סרטה של מייסלון חמוד, "לא פה לא שם" היה יוצא שבוע קודם, הוא היה בלי ספק נבחר להיות סרט השנה שלי של 2016 (כי "ברש" יצא מבחינתי ב-2015). מדובר באחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, ואני חושבת שכולכן צריכות לראות אותו גם.

"לא פה, לא שם", סרטה הראשון של חמוד, עוסק בשלוש נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל שגרות ביפו. לילא (מונא חוה, שאני מחבבת אותה עוד מימי "מי נתן לך רשיון", היא עורכת דין שמנהלת רומן עם גבר פלסטיני שאוהב אותה כמו שהיא, אבל רק עד החתונה ואז היא צריכה להשתנות; סלמא (סאנא ג'ממאליה המהממת, שזו הפעם הראשונה שהיא משחקת), היא דיג'יי לסבית שמנהלת סוג של חיים כפולים ביפו ובכפר ממנו היא באה, שם הוריה רוצים שתתחתן; ונור (שאדן קנבורה, ששיחקה לראשונה בסרט מאותה השנה, "סופת חול", ואין ספק שמדובר בפריצה מטורפת של שחקנית מעולה), מוסלמית, דתיה, שעומדת להתחתן ולחיות חיים שקטים עד שקורה משהו נוראי. שלוש הנשים שנראות כאילו כמעט כלום לא מחבר ביניהן, למעט החוויות שלהן כנשים פלסטיניות בישראל (שזה הרבה מאד), מתחברות בבת אחת בעקבות המאורע הטרגי והנוראי שקורה לנור, ונלחמות למענה כדי לנסות לשנות את העתיד של כולן.

 "לא פה לא שם" הוא סרט מעולה מהמון סיבות. הראשונה והמובנית מאליה כמעט, מבחינתי, היא כי מדובר בסרט של אישה, על נשים, על נושאים שקרובים לליבה וללב כולנו, ויוצאים מהלב שלה ונכנסים ישירות לשלי. גם אם אני לא פלסטינית, ולעולם לא אוכל להתחיל להבין אפילו את החוויות שעוברות על הנשים האלו, אני מתחברת אליהן מכיוון אחר- הכיוון של האישה שאני, וגם הן. 
כי למרות שרוב החוויות המתוארות בסרט מציירות עולם של נשים פלסטיניות בישראל, המאורע המחולל הוא כזה שאין אף אישה שלא יכולה להתחבר אליו. סיבה נוספת היא שלראשונה אני רואה דמות של לסבית פלסטינית בסרט עלילתי של אישה פלסטינית, ויכולה לנסות להתחיל להבין מה עובר עליה. בעיניי מדובר כאן בקיר שנשבר לאלפי רסיסים. אני מנהלת כבר שנים אומנותית פסטיבל של קולנוע לסבי ומחפשת בנרות סיפורים כאלו. לא מצאתי סיפור של לסבית פלסטינית שמעוניינת שיקרינו אותה בישראל, וזה מרגש אותי באופן אישי לראות את הסיפור של סלמא על מסך גדול, מהעיניים שלה, במיוחד אחרי שהיתי במפגש איתה והבנתי שמדובר לא רק בדמות אלא באישה אמיתית וסיפור אמיתי – של הקהילה שאני לא מכירה. סיבה שלישית היא טכנית, הסרט פשוט מגניב. המוזיקה טובה, הקצב מעולה, הצילום נהדר, הבימוי והתסריט מצויינים, מה עוד אני צריכה?

ובכל זאת אני רוצה להתעכב כאן על סצנה אחת מתוך הסרט, רק כי קצרה היריעה מלהתעכב על כולו. לאחר שלילא וסלמא מוצאות את נור בשירותים אומללה בעקבות מה שקרה לה, קורה משהו מופלא. סלמא חוזרת מליל שיכרות, היא נכנסת מיד לשירותים להקיא, ומוצאת שם את נור. היא מסתכלת עליה, מבינה הכל, מזיזה את הראש לאסלה להקיא, ומיד לאחר מכן חוזרת לנור. לילא מצטרפת, והשתיים מתחילות לטפל בנור. לאט ובזהירות הן רוחצות אותה, בשוט שמראה שלוש נשים במקלחת בלי להראות ערום (שימו לב במאים איך עושים את זה, אפשר להראות מקלחת בלי עירום, במיוחד כשמכבדים את הדמויות ולא חושבים שעירום הכרחי לסצינה או אפילו בלי הכרח, פשוט כי יש אישה אז אפשר להפשיט אותה), ומאותו רגע הן בלתי נפרדות. השוט של המקלחת הוא בעיניי אפילו לא השוס של הסצנה, אלא השנייה הזו שסלמא נכנסת, מקיאה ומיד חוזרת לעצמה כדי לעזור לחברה שלה – שהיא לא ממש חברה שלה בכלל! – הוא מה שהופך את הסרט למדהים. הבסיס הזה המובן מאליו של שותפות גורל בין נשים, המבט שמבין בלי מילים, היחס המכבד, המבין, היודע, שכולנו ביחד כאן מול עולם שאין לנו בו מקום אמיתי, לא פה ולא שם, אבל ממש ממש כאן.

נכון, הסרט לא חף מבעיות ובראשן בעיית הזמנים, אבל זה לא משנה לי. מדובר בסרט ראשון של במאית שאני רק רוצה לראות כבר את הסרט השני, השלישי והרביעי שלה. ברגש שמתפוצץ על המסך, בדמויות שלא עוזבות אותי גם הרבה זמן אחר כך ובסולידריות שכולנו צריכות להתחיל לתרגל אותה. אני מוכנה להתחיל.

ליאור אלפנט

ולסיכום : 

חמישה כוכבים

עובר בכדל