מאחורי המספרים

פוסטר ענק שבו שלוש נשים שחורות וחלל, אני לא צריכה יותר בשביל ללכת לראות סרט, באמת. גם אם הן לבנות הייתי הולכת. סרט על נאסא עם נשים על פי סיפור אמיתי? אני כבר שם. "מאחורי המספרים" לא צריך טריילר ולא כלום בשביל לשכנע אותי. ואולי גם אתכן.

'מאחורי המספרים' מספר את סיפורן האמיתי של קתרין ג'ונסון (טראג'י הנסון), דורותי ווהן (אוקטביה ספנסר) ו-מרי ג'קסון (ג'נל מונה), שלוש המתימטקאיות השחורות החשובות הראשונות שעבדו בנאסא ועזרו בשליחתו של ג'ון גלן לחלל בתחילת שנות השישים בארצות הברית. שלוש נשים שפרצו את הדרך בזמן שארצות הברית אולי ביטלה את העבדות, אבל ממש לא ביטלה את הגזענות. 

הכל מופרד, כולל ברזיות המים. מרטין לותר קינג בתחילת כוחו, והרוסים כבר שלחו את יורי גגרין לחלל, והשאירו את אמריקה מאחור. הכל תלוי במתמטיקאים בנאסא, שצריכים גם להתרגל למפלצת הענקית שהגיעה לעבודה לראשונה – המחשב.

הסרט מתמקד במיוחד בג'ונסון ובסיפורה יוצא הדופן מילדות ועד שיא עולם בגאונות בערך, כל זאת בתוך עולם לא רק של גברים, אלא של גברים לבנים. היא מצליחה לפתור את כל הבעיות, לענות על כל השאלות, ולפצח את כל הנוסחאות – כל זאת בעזרת לוח וגיר ואולי מחשבון. היד שלה נעה בקלילות על הלוח (בעזרת כוריאוגרף), ופותרת את כל ה-X וה-Y, משאירה אותי, וגם את הגברים בחדר השיגור, פעורי פה. בדרך אנחנו נגלה שהיא אלמנה שחיה עם שלוש בנות קטנות, שאמה עוזרת לה לגדל בשעות הרבות שהיא לא נמצאת, והיא מנהלת רומן מוצלח עם ג'ים ג'ונסון (מהרשלה עלי), שנפתח בצורה כושלת כשהיא נוזפת בו על שוביניזם, אבל ממשיך יפה. שתי הנשים האחרות לא פחות מוצלחות ממנה, אבל הסרט בהחלט פחות מתמקד בהן, וחבל. נגיע לזה בהמשך.

"מאחורי המספרים" הוא לא יצירת מופת קולנועית, רחוק מזה. הוא סרט בינוני עם צילום מוזר, פסקול שמשתמש פעם אחר פעם באותם שירים ללא הצדקה עלילתית, הוא דידקטי ביחד עם דילוג מרושע כמעט על אירועים חשובים (שזה מוזר בפני עצמו), והרבה פעמים הוא מסמן במקום לתקשר. ועם זאת, כמו הסופרג'יסטיות, לא לכל סרט יש את הפריבילגיה להיות אומנות גבוהה ולהזניח את הפוליטיקה שמאחוריו. לפעמים צריך להעביר מסר, לספר סיפור היסטורי חשוב, להיות קיים במדיום לנצח, להיות שם בשביל כל הנשים שלא היו שם בשבילן מעולם. כזהו "מאחורי המספרים", מסמך היסטורי – שגם בזה הוא לא תמיד טוב – חשוב, ולכן מרגש. 

לא התרגשתי כי הסרט טוב, התרגשתי כי הסיפור באמת מדהים, וחשוב.

אבל גם בחשיבות לא צריך להפריז. גם כאן, הבחירה של הסרט להתמקד בג'ונסון חוטאת במקצת לדברים החשובים שקורים מאחורי הקלעים, ומזכירה לנו מה הקהל האמריקאי אוהב לראות – נשים (וגברים) שעושות ועושים את זה בעצמן, לבד. סיפור הצלחה פנומנלי כנגד כל הסיכויים. את הסיפור של דורותי ווהן, שלא רק שהיתה המתכנתת הראשונה בנאסא אלא גם לימדה את כל הנשים השחורות שעבדו שם את יסודות התכנות, וכך דאגה לא רק לעצמה אלא לצוות שלם תוך הבנה מבריקה של העתיד העומד לבוא, משאירים בצד. 

הסצנה הכי מרגשת בסרט, בעיניי, היא זו בה ווהן מרצה לכל הנשים בחדר קטן ומאובק על שפת התכנות, ברמה כזו שהן כולן תוכלנה לעבוד בזה אחר כך, כדי שלא יפטרו אותן כשמגיע המחשב. זוהי סולידריות אמיתית, זוהי עבודה משותפת, זוהי דאגה. גם מרי ג'קסון דאגה לשאר אחיותיה ואחיה השחורים כשעשתה תקדים בחוק ואישרו לה ללמוד בבית ספר ללבנים בלבד, אבל לפני שהיא הגיעה לזה הסרט מתעכב ארוכות על נאום שבו היא מסבירה לשופט למה זה חשוב להיות ראשון, לבד. החלום האמריקאי הקולנועי חשוב יותר מסולידריות נשית, ולכן הוא גם מרגש פחות. כי מה שהנשים האלו באמת עשו היה חשוב יותר ממסע של אישה אחת, הן עזרו אחת לשנייה, היו שם כל הזמן שלושתן, והדגימו פעם אחר פעם סולידריות, ממנה הסרט כמעט מתעלם.

וחבל, כי אולי יש שלוש נשים על הפוסטר, אבל יש מיליוני נשים וגברים מאחוריהן, שצריכים לא רק את הסרט הזה, אלא גם ייצוג של סולידריות ודאגה. בעיקר כי החלום האמריקאי הזה גורם לכל כך הרבה צרות, שעדיף שכבר ניפטר ממנו ונלמד קצת דרכים אחרות להצליח.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה וחצי כוכבים

עובר בכדל בוודאי