להתאהב מעל הראש

 אני אוהבת קומדיות צרפתיות, אני חושבת שכבר אמרתי לכן את זה. איכשהו אני סולחת להן על הכל, בגלל כוס היין הזאת שהדמויות תמיד מחזיקות ביד, בגלל הנוף, בגלל הצרפתית, בגלל שתמיד אני מחבבת את השחקניות והשחקנים, ואולי בגלל שאני פרנקופילית והגיע הזמן שאודה בזה. אבל האמת היא שנמאס לי לעשות הנחות לסרטים רק בגלל שהם בצרפתית, ונראה לי שאתחיל ב"להתאהב מעל הראש", בעיקר בגלל שהוא סרט חמוד דווקא, והמגרעות שלו הן דוגמאות מעולות למקומות שבהם נופלות קומדיות רומנטיות, וחבל.

ב"להתאהב מעל הראש", ז'אן דוג'רדן (הארטיסט ומאז כל סרט דובר צרפתית) הוא אלכסנדר, גבר קטן קומה שמתחיל בצורה גסה למדי עם דיאן (וירז'יני אפירה), עורכת דין גבוהה, בלונדינית ודי מושלמת שמתאהבת בו – עד מעל הראש. אלכסנדר הנמוך הוא אב גרוש לבן חתיך ועצלן, ובנוסף הוא אדריכל נחשב מאד ועשיר מאד – כי ככה זה כשנמוכים מאד בקולנוע. גם לדיאן לא חסר כסף ובנוסף לא חסר לה אקס קנאי שעובד איתה במשרד עורכי הדין, ברונו (סדריק קאהן בתפקיד מפתיע יחסית לעצמו). ביחד הם לומדים להתגבר על סטריאוטיפים, או יותר נכון, היא לומדת.

כי את הבעיה הראשונה של הסרט אנחנו רואות כבר בסצנת הפתיחה שלו. דיאן הבלונדינית המהממת מגיעה הביתה ומיד מצלצל הטלפון וממנו בוקע קול של גבר שאומר שהוא מצא את הפלאפון שלה במסעדה, ושתבוא לפגוש אותו. בשיחה של חמש דקות דיאן מספיקה להגיד על עצמה שלוש פעמים (אולי יותר) שהיא טיפשה, וכשהיא לא אומרת את זה בקול רם אז אנחנו לומדות את זה מכך שהיא משאירה את זרם המקלחת שלה פתוח והדירה שלה מתחילה להיות מוצפת כי היא שכחה לסגור את המים בגלל הטלפון. לעומתה, הגבר מאחורי השיחה לא רק שמצא את הפלאפון שלה, אלא שהוא צוטט לשיחה שזו קיימה בבר בו נשכח הטלפון, לא החזיר לה אותו בכוונה ברגע שראה אותה עוזבת בלי הטלפון, ולמעשה מכריח אותה לצאת איתו לדייט כדי לקבל את הטלפון בחזרה. הוא אסרטיבי וחזק, היא קלת דעת ומסכנה. בדייט שלהם היא מגלה שהוא נמוך ממנה בחצי גוף, אבל לפני שהיא מצליחה להגיד ג'ק והאפונים הוא לוקח אותה במטוס לצניחה חופשית, בסצנה שלא היתה מביישת סצנת אונס (להבדיל אלפי הבדלות). וזה רק בעשר הדקות הראשונות של הסרט.

כי בעוד דיאן צריכה להתגבר על סטריאוטיפים כדי להרשות לעצמה לצאת עם אלכסנדר, אלכסנדר לא צריך להתגבר על אף סטריאוטיפ, וגם לא הסרט. דיאן צריכה ללמוד להתנהג כמו אישה עיוורת שכלום לא מפריע לה (גם כשהיא צודקת), ואלכסנדר וברונו יכולים להמשיך להילחם עליה ולהתערב על משחק פינגפונג מי יזכה בה. ברונו יכול לשכב עם כל אישה שעוברת, אבל ברגע שדיאן רק מתחילה לצאת עם אלכסנדר, הוא מיד נעמד על הרגליים האחוריות ומוכן ללכת מכות עם הגבר הזר שיוצא עכשיו עם מי שהיתה פעם, לפני שלוש שנים, אשתו. דיאן חוטפת על הראש על זה שקשה לה לצאת עם גבר שנמוך ממנה באלף סנטימטר, אלכסנדר לא משנה סנטימטר בעצמו, ולא מוכן לזוז מהעמדה שהסרט שם אותו בה – הגבר הנמוך והעשיר בעל האגו המנופח.

מדוע אלו תמיד הנשים שצריכות ללמוד להתגבר על הסטריאוטיפים? מדוע אלה תמיד הנשים היפות שיוצאות עם גברים שהם לא רק מכוערים, אלא מתנהגים אליהן כמו זבל? מדוע הקולנוע לא מלמד אותם לקח, אלא רק אותנו? אל תענו. זאת שאלה רטורית.

חבל, כי יש כמה רגעים יפים ממש. אחד מהם כאשר דיאן סוף סוף נזכרת שיש לה זכות דיבור, והיא מסבירה לאלכסנדר שהוא "תופס מלא מקום". אלכסנדר כמובן נעלב, אבל היא צודקת לגמרי. כמו כן העובדה שאמה של דיאן התחתנה עם גבר כבד שמיעה גם היא מובילה לרגעים יפים בסרט, ביניהם רגע שבו כולם נמצאים בתערוכה שמראה המוני גברים עירומים. ובכל זאת, בשביל סרט שבכל סצינה שניה אומרים בו שצריך להימנע מהבניות חברתיות, אפשר היה להימנע גם משוביניזם.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שני כוכבים

עובר בכדל