יום ראשון, 29 בינואר 2017

שתיקה

בספרו המצוין "שוגון", המתרחש ביפן במאה ה-17, מתאר ג'יימס קאלוול כיצד – בפקודתו של השליט הפיאודלי המקומי יאבו - נכפת הימאי פיטרזון כתרנגולת ומוכנס לקלחת גדולה מלאה מים קרים, ומה קורה לו כאשר האש מתחת לקלחת מוסקת. הוא צועק ומשתולל, חובט את ראשו עד זוב דם בשולי הקדירה, מתפלל, בוכה, מתעלף, מתעורר, צווח בפאניקה – וכל זה עוד לפני שמתחיל הכאב באמת. תיאור העינוי המפורט הזה – הראשון מני רבים ביצירת המופת הזו – הוא כמו תאונת דרכים מרהיבה: הוא מזעזע, אבל לא ניתן להסיר ממנו את העיניים. הוא גם נותן סוג של פרופורציה לסרטו החדש של מרטין סקןרסזה – "שתיקה" – המתרחש גם הוא ביפן, באותן השנים פחות או יותר. לו ניתנה בידי הבחירה, לראות את הסרט הזה שוב או לעבור את מה שעבר פיטרזון – הייתי קופצת לקלחת ללא היסוס, עם מקלון סלרי תקוע בכל נחיר ופלפלון צ'ילי בתחת.

"שתיקה" מספר את סיפורם של שני כמרים קתוליים פורטוגזיים, האב רודריגז (אנדרו גארפילד) והאב גארופה (אדם דרייבר) הנשלחים ליפן כדי לחפש את המנטור שלהם, האב פררה (ליאם ניסן), שנעלם לפני כמה שנים והשמועות עליו גורסות כי כפר באל. הם מגיעים ליפן, בה הנצרות נחשבת בלתי חוקית, מוצאים מספר כפריים העוסקים בנצרותם בסתר, ואחר כך עוד כמה, וממיטים אסון על ראש כולם. ובמשך כל הזמן הזה מתלבט האב רודריגז, גיבור הסרט, בשאלת הנוכחות – המיותרת – שלהם במקום, תוהה איפה עובר גבול הכפירה ומה מותר למאמיניו לעשות בכדי להציל את חייהם, שואל את אלוהים שאלות, מתפלל אליו וזועק ואפילו מפקפק באמונתו שלו עצמו. ואלוהים? שותק. טוב, לא חוכמה. עוד מהשואה אנחנו יודעים שהוא לא דברן מי יודע מה.
כמו קאלוול – ומערביים רבים אחרים שניסו לתאר את התרבות היפנית – גם סקורסזה מוקסם מעד כמה שהיו היפניים יצירתיים בעינויים שלהם. קאלוול מיטיב לתאר את הדאימיו יאבו יושב בדממה בחצר, מתענג על יפי הפריחה ומחבר לעצמו הייקו קטן, כשאת דממת הלילה מנסרות צרחות האימה של הימאי המעונה. סקורסזה מיטיב להראות את יפי היערות והחופים של האזור הכפרי השליו בו נחתו שני הכמרים, לפני, תוך כדי ואחרי שהוא מראה מה עושים בדיוק השלטונות לצאן מרעיתם כאשר אלה מסרבים לדרוך על תמונתו של הצלוב, או לירוק על צלמו, כהוכחה לכפירתם. זה יכול היה להיות מזעזע אילו רק היה אכפת לנו מהאנשים האלה – אבל אלה בסך הכל מלוכסנים אקראיים ומתחלפים, כך שכל מה שנשאר לנו זה סבל ועוד קצת סבל בלי שום אימפקט רגשי, מלבד אולי זה של אפקט תאונת הדרכים המוזכר לעיל, וככל שהסרט נמשך ונמשך הסבל הזה מתעצם גם אצל הצופים. מה שכן, בין סצינות ההטבעה, התלייה, העריפה, הכריעה שעות בחום שמש מייסר – יש סצינה אחת (רק אחת) עדינה ויפה ונוגעת ללב: זו שבה תלוי שנתלה על צלב כמו ישו אדוננו (אבל שלא כמו ישו אדוננו אל מול הגאות האכזרית של האוקיינוס), מזמר לקראת מותו, בקול דק ורועד, מזמור תפילה.

זו הפעם השנייה השנה שאנדרו גארפילד מגלם נוצרי אדוק על אדמות יפן כשאחרים סביבו סובלים. הוא מרבה לקמט את גבותיו – יש לו גבות מאוד אקספרסיביות - ולפעור את עיניו כדי שנבין שעם כל הכבוד ליפנים, הוא זה שסובל פה באמת. למרבה השמחה, גארפילד קיבל את המועמדות שלו לאוסקר השנה על הסרט הנכון – "הסרבן" של מל גיבסון – מה שמוביל אותי למסקנה שהבחור  המתוק והאינטליגנטי הזה צריך להתמקד בגילום אנשים שמחים. אם מישהו ראוי בכל זאת לציון על היצירה הארוכה (שעתיים וארבעים ואחת דקות) והמענה הזו זה השחקן היפני יוסוקו קובוזוקה, המגלם את הדמות המעניינת היחידה בסרט: קיצ'יג'ירו, דייג יפני נוצרי שכופר באמונתו שוב ושוב על מנת להציל את חייו, ואז שב לבקש כפרה ומחילה.
מיכל סופר זמרני
ולסיכום :  
2 כוכבים.

בכדל: 0.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה