יום שישי, 14 באפריל 2017

בין העולמות

סרט ראשון של במאית הוא תמיד חוויה מרגשת בשבילי, במיוחד אם מדובר במישהי שמעולם לא פגשתי (בחו"ל זה קורה כל הזמן, בישראל אני חייבת להודות שלצערי זה קורה פחות ופחות, כי מדובר בתעשייה קטנה אחרי הכל), ואני מדמיינת את החיים שלה שזורים בסרט. ככה, ידעתי שמיה חאטב חוזרת בשאלה, אבל לא ידעתי שום דבר חוץ מזה. כשהגעתי לראות את "בין העולמות", לא היה לי מושג לאן אני נכנסת.

אולי (יואל), הבן של זוג הורים ממשפחה דתית-לאומית (מאיה גסנר המצויינת ויורם טולדנו שגם אותו אני אוהבת), נפצע בפיגוע ושוכב חסר הכרה בבית חולים. אל מיטתו מגיעה המשפחה שכבר לא בקשר איתו זמן מה בעקבות חזרתו בשאלה, אבל גם אורחת נוספת, שמזדהה כ-שרה (מריה זריק בהופעה מעולה). שרה ואמא של אולי מפתחות מערכת יחסים זהירה בינהן, אבל משהו מוזר, וככל שהסודות נחשפים מעל גופו חסר ההכרה של אולי, המתיחות גוברת. 

הרבה זמן לוקח ל"בין העולמות" להתחיל להתניע. אבל ברגע שהוא מתחיל – הדרמה הזו, שעוסקת בזהות אישית, זהות לאומית, דת ויחסים, לא מרפה, ואפילו גובלת במתח. כך, באמצע הסרט, אני פתאום מבינה שזה לא שלקח לסרט הרבה זמן להתחיל, אלא שלירושלים יש תפקיד מהותי בו, ולכן ביליתי את עשר הדקות הראשונות (בערך) של הסרט בלראות אותה, לראות את שתי הנשים – הגיבורות הראשיות – ברכבת הקלה, ברחוב יפו, במסדרונות בית החולים. הפרטים מתחברים והפאזל מקבל צורה. עיר אחת, שני עמים, ובסרט הזה – בעיקר שתי נשים.
כי מה שהכי אהבתי ב"בין העולמות", מעבר לסיפור של הדת מול החילוניות, היא העיר השוקקת מול בית החולים, הגשם מול השמש, זו מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות – מאיה גסנר ומריה זריק. בעוד הצד הדתי, בעיניי, אינו מפותח מספיק וגובל בקלישאתיות, מערכת היחסים של הנשים היא אחת היפות, הרגישות, החכמות, והמאתגרות שראיתי. בעיניי, "בין העולמות" אינו סרט על העולם הדתי היהודי מול העולם החילוני, או על עולם גברי מול עולם נשי, או אפילו על עולם החיים מול עולם המוות – אלא על בין בנות אדם, בין שתי נשים – המרחב השלישי הנוצר בתוך מערכות יחסים בין אנשים. אותו מרחב שנוצר בין שני סובייקטים, מעוצב על ידן ותלוי בהן. המרחב שמיה חטאב מצליחה ליצור בין בינה (גסנר), לבין אמאל (זריק), בתורו, מעצב את הסרט. זוהי מערכת יחסים אמיצה וכואבת, שמראה בתוכה גם אהבה גדולה, רצון להיכרות, לכפרה, אבל גם פחד וגזענות בלתי נסבלת כמעט, שמפריעה לתיקון המתהווה.

עם זאת, בעוד מערכת היחסים בין בינה לאמאל היא מופלאה בעיניי, שתי הדמויות לחוד לא מצליחות לעורר את הרגש שמצליח לעורר המפגש ביניהן. על אמאל אינני יודעת שום דבר, ואילו בינה לעיתים נוגעת יותר מדי בקלישאה. חבל שהמרחב השלישי שנוצר ביניהן כשהן ביחד, לא הצליח להשפיע על כל אחת כשהן לחוד (ספויילר: למרות שבסוף נדמה שכן, אבל אי אפשר באמת לדעת כיוון שהסרט נגמר די בהפתעה). למרות שהדמויות לא "אפויות" עד הסוף בעיניי, השחקניות המדהימות גסנר וזריק מצליחות להוסיף להן המון ולהחיות אותן בצורה שלפעמים מצליחה להתגבר על שורות הדיאלוג שקיבלו. המשחק המצויין של כל הצוות מצליח למתן גם את הקלישאות הגדולות ביותר, ולעקוף את הרגעים החלשים של התסריט.
"בין העולמות" הוא סרט ראשון מוצלח ביותר, שגורם לי לרצות לראות כבר את הסרט הבא של חטאב, ובוודאי את הסרטים הבאים של גסנר וזוריק, ששמחתי מאד לראות את שתיהן ולגלות שחקניות יחסית חדשות על מסך הקולנוע הישראלי. נכון, את גסנר ראיתי כבר במספר סרטים קצרים, כמו למשל "עיקרון החסד" המעולה, ואת זריק ראיתי ב"וילה תומא", אבל זה לחלוטין לא מספיק. עוד. תודה.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
ארבעה כוכבים
עובר בכדל


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה