יום רביעי, 15 במרץ 2017

אני, דניאל בלייק

אני זוכרת תקופה שקן לואץ' היה אחד הבמאים האהובים עליי. "לחם ושושנים", "קוראים לי ג'ו", "שירה של קרלה" – כל אלו סרטים שאהבתי ממש. אהבתי את הדרך שבה לואץ' מתבונן על מעמד הפועלים ולמטה, אהבתי את הדמויות שלו, אהבתי את נקיטת העמדה הבלתי מתפשרת. אבל בשלב מסוים התעייפתי, הפסקתי לראות סרטים שהיו כל הזמן אותו הדבר, והמשכתי הלאה לבמאיות ובמאים אחרים. מודה שכל כך הרבה זמן לא ראיתי סרט של לואץ', ש"אני, דניאל בלייק", הרגיש לי כמו הזדמנות לחזור אחורה בזמן.

"אני, דניאל בלייק", סרטו החדש של לואץ' על פי תסריט של פול לברטי, מתאר את מאבקו של דניאל בלייק (דייב ג'ונס החמוד) בבירוקרטיה ובממסד, תוך כדי מערכת יחסים עם קייטי (היילי סקווירס), שנמצאת במעמד דומה לשלו. בלייק האלמן הוא נגר שעבר התקף לב, ובעקבותיו הרופא אסר עליו לעבוד. לעומת זאת, בביקורת של הביטוח הלאומי הבריטי הוא נמצא כשיר לעבודה, ולכן חייב לחפש עבודה על מנת להיות זכאי לפיצויים. לאורך הסרט אנחנו עוקבות אחרי המסע חסר הסיכוי שלו נגד הממסד, ומגלות עד כמה הבירוקרטיה עיוורת לאנשים "הפשוטים". זהו כמובן תקציר שטוח למדי, אבל בעיניי הוא די ממצה.
"אני, דניאל בלייק" מזמין דיון מיידי בעיקר בממסד אל מול הסובלים והסובלות ממנו, אבל אני בטוחה שהדיון הזה יהיה קיים ברחבי הביקורת והכתיבה, והייתי רוצה להאיר נקודה אחרת, שעבורי היא נקודת אור בסרט הדי שטוח הזה – וכמובן שמדובר בנקודה פמיניסטית. בלייק הוא לא הדמות היחידה בסרט, והוא מנהל מערכת יחסים חברית ולבבית שנובעת בהתחלה בעיקר משותפות גורל עם קייטי, צעירה שהיא אם חד הורית לשני ילדים – בן ובת. קייטי היא ממעמד דומה לבלייק, אך מצבה שונה בתכלית – הוא אלמן ללא ילדים, היא נדרשת לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה בתוך עוני מכפיר. ברגע מסוים בסרט, קייטי מקבלת הצעת עבודה בזנות, ונענית לה.

על פניו, נראה כי הסרט מציג את הזנות כבחירה – קייטי בוחרת לעסוק בזנות, היא יכולה לצאת ממנה כפי שיכלה להיכנס, ובלייק הוא האיש שיציל אותה מגורל אכזר של אישה בזנות. אבל למעשה בקריאה עמוקה יותר מתקבלת תמונה אחרת, השואלת שאלה נוקבת במיוחד – מהי בחירה? מהן האפשרויות העומדות בפני נשים במצבה של קייטי? האם מדובר כאן באמת בבחירה, או האם מדובר במצב בלתי אפשרי, שאינו מציב פתח יציאה לנשים? בעוד בלייק יכול לכתת רגליים ממקום למקום, קייטי חסרת הניסיון מתגלגלת אל תוך עולם שכמעט ואין ממנו פתח יציאה. זאת לא היא "שבחרה" לעסוק בזנות, כי זנות היא לא מקצוע, זנות היא מצב קיומי. מעטות הנשים בזנות שבאמת "בחרו" בעבודה הזו, ורבות הן אלו שהחיים הובילו אותן אל המצב הזה. 

קייטי לא מכירה אפשרות אחרת בעולם, הממסד פולט אותה מתוכו, וישנם אנשים – וגם נשים – שמנצלות את המצב הזה על מנת להכניס את קייטי אל תוך עולם הזנות. זנות היא רק בחירה בעולם שמאפשר את הבחירה הזו, שרואה בזנות מקצוע ועבודה, ואת הגוף הנשי כחפץ שאפשר לסחור בו. לקייטי אין הרבה אפשרויות אחרות בעולם כזה, ולואץ' מבין את זה ובוחר להראות לנו כיצד הניצול הזה מתאפשר. לואץ' בוחר גם להראות לנו שעולמה של קייטי אינו מצטמצם לגוף בלבד, היא עושה כל שביכולתה לתמוך נפשית ולעזור לדניאל, שרואה מעבר לגופה כחפץ. כמובן שהפאן העלילתי הזה אינו חף מבעיות, אך עצם העובדה שהוא קיים בסרט כביקורת על הממסד, מספיקה לי. (אני מאד ממליצה לקרוא את דנה לוי שכותבת על מיתוסים בזנות ובינהם מיתוס הבחירה, ואת ורד לי שכותבת על כך שזנות אינה בחירה).
ולמרות נקודת האור הזאת, ולמרות שבכיתי הרבה והסרט מאד יעיל, בסופו של דבר אנחנו נשארות עם מה שיעל שוב כינתה, ובצדק, "עוד סרט של קן לואץ'". תראו, לא תראו, לא מדובר בתוספת חשובה לארסנל הצפייה שלכן.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
שלושה כוכבים
לא עובר בכדל


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה