נדיה – שם זמני

במשך שנים ראיתי סרטים של טובה אשר בלי לדעת שהיא היתה מעורבת בעשייה שלהם. ככה זה כשצעירות, לא תמיד מסתכלות. וככה חלפו מול עיניי "נעה בת 17", "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "הכלה הסורית", "שליחותי של הממונה על משאבי האנוש", "שלוש אמהות" ועוד המון המון סרטים שאשר ערכה, רובם גם זכו בפרסים והערכה. לפני שנה בערך הוקרן סרטה הראשון כבמאית, "נדיה – שם זמני", שאת התסריט שלו כתבה בתה, ענת אשר. הסרט זכה בפרס פורום המבקרים בפסטיבל, אבל רק עכשיו הוא יוצא לאקרנים, תוך כדי סיבוב פסטיבלים בחו"ל.

נדיה (נטע שפיגלמן) הפלסטינית לומדת בתיכון יהודי-ערבי ומנהלת רומן תמים למדי עם נימר (עלי סולימאן). השנה היא 1987, והאינתיפאדה פורצת. נימר נאלץ לעזוב ללונדון ומודיע לנדיה שאם תבוא איתו לא תוכל לחזור. נדיה כמובן באה איתו, וחוזרת לישראל מספר שנים לאחר מכן, בזהות אחרת. זהות ישראלית. עשרים שנה מאוחר יותר מאיה מנהלת זוגיות למופת עם יואב (עודד לאופולד), להקת מחול ושני ילדים (אחד מהם אגם אוזלבו המקסים מ"הקפות"). אבל משלחת של האיחוד האירופי שמגיע לבדוק מימון של המופע מטלטלת את עולמה כליל.

בניגוד למצופה, הסרט לא משחק בין הזמנים של ההווה והעבר ופועל בקו לינארי יפה, שכמו מותיר את העבר מאחור ונטע נותרת להתמודד איתו בהווה. זוהי החלטה מדויקת בעיניי שמעידה יותר מהכל על הבחירה של הגיבורה להדחיק – העבר אינו צף, ההווה הוא שצף. לאחר שנים של עריכה של סרטים של גברים שרובם עסקו בגברים, אשר מביאה אל המסך גיבורה רגישה, מורכבת,

שעברה בחייה כמות לא מועטה של סבל ותהפוכות, בחרה להדחיק – אבל מבינה שכנראה אי אפשר. סצינות יפות במיוחד מתרחשות כשמאיה חוזרת לרגעים להיות נדיה, ונפגשת עם אמה (רובא בלאל-עספור) מתחת לעץ כלשהו בירושלים.

איש לא יודע על סודה של מאיה, אבל כנראה שהקשר עם אמה היה חזק מספיק – אולי חזק מדי – והיא לא הסכימה לוותר עליו. מכל מרכיבי הזהות של נדיה שמאיה השאירה מאחור, זהותה כילדה נותרה על כנה. הקשר אם-בת היה חזק מכל מרכיב אחר בזהותה, אך רק כילדה. בעוד אמה מטלטלת במחסומים, מאיה לא עושה את הצעד להגיע מעבר למחסום. אולי היא לא יכולה, ואולי זה קשה מדי. כך או כך, הפיקניקים הקטנים שהן מנהלות במהלך הסרט, בהם האם מאכילה את הבת באוכל שמאוחר יותר זו תביא הביתה כדי שביתה תאכל, הם רגעים קטנים של זהות שמתאחה בתוך המשבר.

מלבד העיסוק היפה באוכל, שלוקח מקום בסרט לא רק בקשר אם-בת אלא גם בנסיונה של יעל (בתם של מאיה ויואב) לבשל, הבחירה לעסוק דווקא במחול גם היא מעניינת בעיניי. לאורך הסרט מאיה עושה חזרות עם להקת המחול שלה, בעזרת העוזרת שלה, ורד (נעמה עמית). עבורי, מחול היא אולי האומנות הרחוקה ביותר מקולנוע – חסרת פשר, חסרת מובן, מופשטת מדי ופיזית מדי. אני אוהבת לראות אבל כמעט אף פעם לא מבינה. ככה גם בסרט, מאיה מעבירה את הרגשות שלה בדרך היחידה שהיא יכולה בעצם, כשהיא לא יכולה לדבר. דרך הגוף. אבל זה כל כך קשה לה, שהיא עושה זאת דרך גופים של אחרים – כולם ישראלים. אפילו לא פלסטיני/ת אחת.

הרבה רגעים יפים יש בנדיה, אבל הסרט עצמו לא חף מבעיות, כשהגדולה בהן בעיניי היא בעיית הליהוק, שגוררת אחריה בעצם שלל בעיות אחרות. בתור סרט שמנסה להאיר את המורכבות והשפעת הסכסוך על חיינו בדרכים שטרם ראינו, הבחירה בשחקנית ישראלית, טובה ככל שתהיה (ושפיגלמן טובה מאד אפילו), מובילה למקום אחר. הזהות הישראלית גוברת על הפלסטינית עוד בשלב הליהוק, וגורמת להתמודדות של מאיה להראות מכורה מראש – כאילו ברור איזו זהות תיבחר בסופו של דבר. ייתכן כי בעיה כזו עולה רק כאן בישראל, היכן שמכירות את שפיגלמן, וייתכן כי הסרט היה מכוון מראש החוצה, אבל בכל זאת. היותה של שפיגלמן ישראלית גוררת בעיה לכל אורך החלק הראשון של הסרט, החל מהדיבור בערבית שנראה לעיתים מדובב ולעיתים פשוט לא טוב, וכלה באווירה מהשוט הראשון, שבו אני רואה שחקנית ישראלית-יהודייה ואמורה להאמין שהיא פלסטינית. חוסר האמינות המשווע בחלקו הראשון של הסרט נעלם במקצת בחלקו השני, והטוב הרבה יותר. מאיה הטמיעה לחלוטין את הזהות הישראלית, ואני מצליחה להדחיק את החלק הראשון של הסרט, ביחד איתה.

"נדיה – שם זמני", הוא סרט ראשון של אשר כבמאית, שכפי שציינתי נכתב על ידי בתה, ענת. לא לחינם הרגעים היפים בסרט הם של אם ובת, והעבודה שלהן ביחד יוצרת עולם קולנועי רגיש, שגם אם יש בו בעיות, אני בטוחה שרובן יפתרו בסרטים הבאים.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

3.5 כוכבים

עובר בכדל.