יום רביעי, 15 במרץ 2017

הסוכן

 היה לי ברור ש"הסוכן" של אסגאר פרהדי יזכה באוסקר (למרות שבלב רציתי ש"טוני ארדמן", אבל בכל זאת, טראמפ...), וגם אם זו זכייה פוליטית, עדיין מגיע לו הפסל המוזהב והטפשי הזה, כיוון שמדובר בסרט מעולה. זוהי הפעם השנייה שפרהדי זוכה באוסקר, כאשר הפעם הראשונה היתה עם "פרידה", שגם מאד אהבתי. בכלל, אני אוהבת את פרהדי, את הנושאים שלו, ואת הדרך שבה הוא עוסק בנשים, נשיות וגבריות.

עמאד וראנה אסטמי (שהאב חוסייני וטירנה אלידוסטי) הם זוג, שבעקבות התמוטטות הבניין שהם גרים בו נאלצים לעזוב ולמצוא דירה חדשה. שניהם שחקנים, ובלהקת התאטרון שהם עובדים בה מציע להם שחקן אחר את הדירה שהוא משכיר, שבדיוק עוזבת אותה הדיירת שגרה שם. הזוג עובר לדירה ויום לאחר מכן, בשעה שעמאד בדרך הביתה, ראנה מותקפת במקלחת. מרגע זה ואליך הסרט עוקב אחרי ההתמודדות של ראנה ועמאד עם התקיפה, עם המסע למציאת התוקף, ועם ההצגה שבדיוק עולה – "מותו של סוכן".
"הסוכן" עוסק בזוגיות, בנקמה, בזיוף, צנזורה, מוסר, מיניות וכבוד, לא בהכרח בסדר הזה. לאורך כל הסרט אנחנו לא רואות את הדיירת הקודמת שהתגוררה בדירה, אבל אנחנו שומעות עליה הרבה, ובעיקר על אורח חייה. הרבה גברים ביקרו בדירה, אומרים לנו השכנים, בעוד בעל הדירה מנסה להסתיר את העובדה הזו מהדיירים החדשים. מדוע הוא מסתיר זאת? כי הוא מאמין שאם הזוג אסטמי ידע את זה, הוא לא יעבור לגור שם. הרבה בושה סובבת את סיפור הדיירת הקודמת, ולא רק אותה – גם את אלו שידעו על "מעלליה" ולא עשו דבר, או גרוע יותר, היו חלק מהם. הדיירת הזו בולטת בהעדרה, אנחנו לא רואות אותה אף פעם, וגם לא שומעות אותה. אין לה קול ואין לה ייצוג בסרט, רק מבקרים אותה – בשני המובנים.

לאחר שאשתו, ראנה, מותקפת, עמאד מאבד את זה. הוא לא יודע מה קרה לה, והאפשרות שקיימת כמובן על הפרק, שהיא נאנסה, נותרת לאורך הסרט מושתקת. איש לא מדבר על זה אבל כולם יודעים שזה קיים, וזה משגע את עמאד. מרגע התקיפה ועד הסוף, הוא מחפש נקמה. הוא רוצה שמישהו ישלם על התקיפה של אשתו, אבל לא למען אשתו – אלא למענו. הכבוד של אשתו נרמס, ולכן כבודו נרמס (לדעתו), והוא צריך לקחת אותו בחזרה. אורית קמיר ומנאר חסאן טוענות שבחברות פטריארכליות כבודו של הגבר נמדד הרבה פעמים בגופה של האישה, ובסרט הזה אנו רואות שאיראן אינה שונה מישראל. רצונה של האישה אינו בהכרח כבודה, ולמעשה הוא יותר כבודו של הגבר. ראנה מתנגדת כמעט לכל דבר שעמאד רוצה לעשות בהקשר לתקיפה שהיא עצמה עברה, אבל נראה שאותו זה לא מעניין, וחבל (חבל: הסרט אומר זאת, הפעם לא אני).
בנוסף לביקורת על הפטריארכיה שמסמנת את כבוד הגברים בגוף הנשים, "הסוכן" אינו חף מביקורת כלפי הממסד. אחרי שמתרגלות לכך שכל הנשים עם כיסוי ראש, אנחנו מגלות שראנה לא רוצה ללכת למשטרה ולספר על התקיפה שעברה, מחשש מתגובת, או יותר מאי-תגובת, הממסד. היא לא מעוניינת לענות על השאלות שלהם, ולא מעוניינת לשבת ולחכות לתגובה שלהם. מדובר באותו ממסד שמנסה לצנזר חלקים שלמים מההצגה "מותו של סוכן" עליה עובדת הלהקה, ובממסד שאינו מאפשר לדמות שבמחזה מסתובבת ערומה, להסתובב ערומה על הבמה. כך, המשפט שאומרת השחקנית הנוגעת להיותה ערומה בחוץ, מתקבלת בצחוק מצד השחקן, שאינו מצליח לעצור את עצמו, ומתלונן על הזיוף הגדול שאיתו הלהקה כולה וגם הקהל אמור להתמודד. זוהי סצנה מאד מוצלחת, לא רק מכיוון שהיא מבקרת בצורה חדה את הממסד וגם את התאטרון, אלא מכיוון שדרכה אנחנו מגלות מדוע הדיירת הקודמת לא נמצאת בסרט – אי אפשר להציג אותה. הממסד לא יקבל זאת. 
אבל המיניות אינה הדבר היחיד המעניין בסרט. הסצנה הראשונה והאחרונה מתחברות כאשר בראשונה הבניין בו גרים הזוג איסטמי כמעט ומתמוטט פתאום, ועד סוף הסרט לא נדע מדוע. יש עבודות בבניין ליד, והדחפור שעובד שם משפיע גם על הבניין בו הם גרים, וממוטט אותו. הדיירים לא מקבלים פיצויים והם נאלצים לעזוב במפתיע, מה שמשאיר אותם מבחינה סימבולית לא רק עם שורשים רעועים כל הסרט, אלא גם עזובים בחוץ כשלאיש לא אכפת מהם. לקראת סוף הסרט, ראנה תשאר לבד ליד הקיר הסדוק – סמל לזוגיות המתפרקת שלה, שיסודות הבניין שלה היו כנראה רעועים גם ככה. הסמליות ממשיכה עם הבחירה ב"מותו של סוכן" כהצגה הנבחרת בעלילת המשנה. מחזה שבמרכזו עומד גיבור שעסוק יותר מדי בעבר שלו ולכן לא מצליח להתחבר לחיים בהווה ולדור החדש שמגיע – הילדים שלו. עמאד הוא מורה, ויחסיו עם התלמידים נמצאים לאורך הסרט בבדיקה. עמאד נמצא בקונפליקט. מצד אחד הוא הממסד, מצד שני הוא מבקר חריף של הממסד, מתוקף תפקידו כאמן. כשחקן הוא מצונזר על ידי הממסד, וכמורה הוא מוחק תמונות מהטלפון של תלמיד.
אפשר להמשיך לנצח לנתח את "הסוכן", שמגיע לו הרבה יותר מפוסט קצר של ביקורת. מדובר בסרט מעולה, ביקורתי, שמצליח לעסוק בצורה מפתיעה למדי בגבריות ובמיניות בתוך חברה שאנחנו רגילות לשמוע עליה שהיא לא רק פטריארכלית, אלא קרובה להיות השטן בכבודו ובעצמו (ע"ע מה שראש הממשלה שלנו אוהב להגיד). אז נכון, הסמליות לעיתים קלישאתית, והדמויות המשניות מאד חיוורות אל מול הדמויות הראשיות ולא מאירות אותן או עוזרות להן, מלבד שתי דמויות חשובות מאד שלא אזכיר כדי לא להרוס, אבל לא נורא. לכל סרט יש בעיות.
ליאור אלפנט
ולסיכום:
 ארבע כוכבים
עובר בכדל (בקושי)



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה