קצת אחרת, שתי יצירות משני ז'אנרים קצת אחרים.

אני אוהבת את המלה ארטיסט. היא מגלמת בתוכה גם את המלה אמנות וגם את המלה ערמומיות. חלקנו כיוצרי קולנוע נמנים עם ההגדרה הזו. כי התפיסה שלנו מפרקת ומעצבת מחדש את המודל, האובייקט והנוף על פי תדפיסי ההשראה של תודעתנו באופן ערמומי (מתוחכם). חותמות אלו הם תבליטים שמתגבשים מתוך התרבות והחינוך שרכשנו ומתורגמים לפרשנות מהזווית בה התמקמנו. לכן יש בי חלק שאוהב יצירה שהיא לא קוהרנטית בשפה. יצירה שמנסה גבולות ומנסה להגיד ולדבר בגלויות תודעתיות. כשהייתי קטנה אהבתי לקבל גלויות מאוסטרליה יבשת הולדתי וסתם מחברות שביקרו ברחבי תבל. יש באופן ההתקבלות של תמונה עם רישום אישי מאחוריו משהו שמותיר קסם גם אם לא תמיד זה מסתדר עם הדמיון.

שתי יצירות חדשות משני ז'אנרים אחרים עומדים בלב הביקורת הפעם. מצד אחד אמנות הסרט הקצר ומצד שני אמנות הסרט הניסיוני (ווידאו ארט). בשנה האחרונה החליטו קובעי המדיניות (שאני נמנית עליהם) לחזק את הסרט הקצר באופן משמעותי ולמדר את הסרט הניסיוני מהקטגוריה הקולנועית. דווקא האנשים הרב תרבותיים והבינתחומיים (ששוב אני ממניינם)  ניסו לשמר על מקומו של הקולנוע הניסיוני בענף. אבל רוב האצבעות במועצת הקולנוע שלחו את הסרט הניסיוני למחלקה לאמנות. סוג של גיהינום לז'אנר או שמה מקומו הטבעי? ימים יגידו. בינתיים לקינוח העידן אתייחס לסרטה הניסיוני ועטור השבחים (ואף פרסים) של נורית יעקבס ינון  "מעשה באישה בחלוק".

הסרט הוא למעשה ארבע עמדות מסך. אחת מוקרנת על הרצפה ושלוש עמדות מולנו הצופים. עמדה אחת היא גיבורת העלילה- הגיורת הטובלת במקווה כשחלוק בלבד לגופה ושלושה רבני בית הדין "משגיחים" על טבילתה (המסכים ממול. הם גם מולנו).

אנחנו צופים בה בשעת הטבילה מלמעלה למטה, טובלת וממלמלת תוך כדי את מדרש "הגיורות"- 

"מעשה באישה בחלוק"- מדרש בו טוענת הטובלת בפני בית הדין –אתם שלימדתם אותי צניעות מהי דורשים ממני כעת לטבול בפניכם כשחלוק בלבד לגופי-?- לכאורה שאלה נוקבת.

מולנו שלושה מסכים-שלושה גברים. באחד הרב דרוקמן. בשני הרב סתיו ובשלישי הרב בני לאו- רבניה המובילים של הציונות הדתית. השלושה מדברים על התחושות שלהם כלפי ההלכה המחייבת את הגיורת לטבול בפניהם. על הקיר מוקרן במקביל מדרש הגיורות.

הניסיון לשלב את האמנות עם הדוקומנטרי פותח פתח מעניין לסוגיה נידחת ומעוררת תהייה.

בזווית הנשית התחושה המתקבלת היא שאנחנו טובלים עם הגיבורה. אנחנו בצד הנשי-בצד שלה, מושפלות ומאוימות ממעמדם של הגברים. העמדה מעוצבת ממקום העמדתנו כקהל.

אם מטרת העל של כל יצירה היא שאילת השאלה הרי שיעקבס ינון מיטיבה לשאול בטון לא מתנצל ובפרספקטיבה מאוד נשית. הסרט רץ בהקרנות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ.

בז'אנר הסרט הקצר שוגרו לאחרונה מספר סרטים חדשים מבית קרן מקור. אתייחס כאן לסרטם של רז תדמור וגיא נתיב "אלוה-ים יקר" בכיכובם של ריימונד אמסלם וליאור אשכנזי. הסרט מגולל את ביקוריה הנשנים של עלמה יפה (אמסלם) בכותל המערבי. בכל פעם (שלוש בסך הכל) היא טומנת בין אבני הכותל פתק עם משאלה קונקרטית. אחד מאנשי התחזוקה בכותל (אשכנזי)עוקב אחריה, קורא את פתקיה ודואג למלא את משאלותיה. לכאורה הפיגורות מבחינת עיצובן כמודלים בעלילה משכנעות ומקסימות עם מקום מאוד מכבד אבל רק בצפייה שנייה נפל לי האסימון: הכוח להגשים לנו את המשאלות בסרט מתגלם בדמות הגברית. שוב האישה היא המבקשת, הנזקקת.  ורגע או יותר נכון סליחה, מי קבע שאלוה-ים הוא גבר?

האישה רוצה פרח- היא מקבלת מהג'נטלמן שלנו זר. היא רוצה שיקדישו לה שיר היא מקבלת נעימה צרפתית קומפלט מתקליט ישן שמתנגן לכבודה ומקיץ אותה משנתה. והיא צריכה להודות לו לגבר הזה שאחר כך לא ברור אם הם ביחד במיטה כי הם ביחד מאז ומתמיד ולכן הוא עקב אחריה או שעלינו להשלים את פערי המידע ולהבין שהחיזור הצליח.

הרעיון של הכח המושיע בכל אחד מאתנו הוא רעיון מעניין – התחושה של ערימת פתקים ומשאלות ולבבות וקולות שמתגבבים לערימה אחת מועברת בסרט כאילו אין לה דורש. אין מענה. אבל למעשה מהות ההגשמה הוא בניסוח הבקשה על  פתק.

המשמעות נותרת מאופן תוקף של הפונה ומגיע לאלוה-ים אם אין לו תא דואר והפתקים נטמנים באדמה. בסרט מנסים להגיד לנו שאין כתובת. הגבר הוא מגשים המשאלות. אין אינסוף יש רק אישה יפה וגבר חתיך מושיע (וגם פרחים מלבלבים, מוסיקה נפלאה וקטנוע שאם הוא מוצע למכירה אני קונה).

מרלין וניג