הכל אבוד, גבריות מושלמת ?

בסרט "הכל אבוד" בבימויו של ג'יי.סי צ'נדור יש אפס יבשה. אפס דיאלוג. אפס דינמיקה בין דמויות.

דמות אחת, האם היא האמת הגדולה מכולן? אדם אחד לבד?  מלבד דמות אחת, יש מספר אינסופי של פעולות. פעולה אחר פעולה אחר פעולה. "הכל אבוד" מנסה ליצור תת ז'אנר חדש בעולם הקולנוע. היבריד הוליוודי בין סרט אקשן, סרט אילם וסרט דוקו. אפתח ואומר שאני לא השתכנעתי.

אני רוצה את הג'יימס בונד ואת הצ'רלי צ'פלין שלי בנפרד. ואם כבר דוקומנטרי טוב אז תנו לי איזה טסטמוניאל מפעם לפעם. שארגיש קירבה.

רוברט רדפורד משחק בעצם את עצמו. בכתוביות נכתב "הבחור שלנו"- מתחילת הסרט ועד סופו אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אני לחשתי "בובי, תקפוץ כבר למים ונגמור עם זה" יותר מפעם אחת. האם אני שמרנית או שמא הצורך האנושי בזהות ובפרטים על דמות הגיבור היא הכרחית?

בובי, חתיך כל אמריקני צרוב שמש ובעל נונשלנט נודף המינגווי, בן 77, יוצא להפלגה באוקיינוס ההודי. לבדו. ביאכטה המפוארת אך עם זאת הגברית שלו (חיפויי עץ הם הסמן).

הטקסט היחיד בסרט נמסר לנו עם פתיחתו . הוא מקריא בקול מכתב פרידה מהעולם ומהיקירים לו וחותם במילים: "הכל אבוד".

במקביל אנו עדים למה שהתרחש שמונה ימים קודם לכן. תחילתו של האבדון. היאכטה שלו עולה על שרטון. במהלך הסרט בובי מנסה להציל את עצמו. כישורי ההישרדות שלו מרהיבים. די ברור שהבמאי (המלומד למדי יש לציין) מנסה לחזור אל ערש התרבות והספרות היוונית הקלאסית. בובי הינו גיבור טראגי קלאסי.

בראשית היה חטא ויהירות (אותו היבריס ידוע לשימצה) , אסון והתדרדרות איטית של הגיבור (הסרט כולו) עד לרגע התובנה וההבנה (הטקסט הקצר בתחילה כעדות) ובסוף בסוף, הקתרזיס.

אם בטרגדיה היוונית הקלאסית ניצבים בדרך כלל מיתוסים של אדם מול האלים, אדם מול כוחות הטבע. הרי שהווריאציה הפוסט פוסט מודרנית שמציע לנו צ'נדור היא האדם כנגד האדם, כנגד עצמו. אותו קונטיינר מתכת עצום ומזוהם, צף לו בלב ים ומקיא מתוכו סניקרס זולות שיוצרו בייצור המוני בסין, הוא הוא ההיבריס האנושי הגדול. חטא הגלובליזציה. חטא הזיהום. חטא ההמוניות.

רדפורד עצמו חוטא בהיבריס באופן פרטני יותר. הוא יוצא להפלגה באוקיינוס לבד. כל רב חובל יודע שלהפלגות מהסוג הזה לא יוצאים לבד.  אל לך לחשב שאתה לבדך יכול לאלוהי הים. או שמא?

רדפורד משחק את עצמו בצורה משכנעת. יש לו קו לסת שנועד לאפוס גבורה שכזה. חזק ויציב. השפה שלו לעולם אינה רועדת, דבר לא נשמט. עיניים נותרו יבשות.

סצינה יפה במיוחד ואולי האינטימית מכולן, היא הרגע שבתוך הסערה, בתוך האבדון, כשבובי עוצר הכל ומתגלח. גבריות מושלמת. עשויה ללא חת. הוא אינו מוותר אפילו לא לרגע על ההישרדות. באופן מעורר יראה אשר נושק אפילו ללא מציאותי. חוץ מכמה קללות ומבט נוגה לעבר ספינה שעוברת לידו מבלי להצילו, הוא שומר על קור רוח.

מפגן הראווה של רדפורד מרשים. הבימוי מהודק. השוטים בהם נפתח הפריים ואפסותו של האדם הקטן אל מול הים הגדול מרהיבים אבל הסרט עצמו צפוף בפעולות קטנטנות אשר אינן שזורות בטקסט כלל ולכן הוא מעיק ואף מתיש.

לסיכום :

2 כוכבים