פרנסיס הא, החיים הם לא שחור ולבן

יש סרטים שגורמים לך להרגיש טוב, יש סרטים שגורמים לך להרגיש כלום, יש סרטים שגורמים לך להרגיש רע – ויש סרטים כמו "פרנסיס הא", שגורמים לי להרגיש את עצמי. שזה טוב. וזה רע.

זה טוב כי אין דבר טוב יותר בעיני מלהצליח להזדהות עם דמות, וזה רע, כי אני מבלה את רוב הסרט בלחשוב מה אני היתי עושה במקרה כזה, או מה עם החיים שלי, ואז רוב הפעמים אני פשוט נכנסת לדיכאון ומפספסת דברים מהסרט כי אני חושבת על הסשן הבא אצל הפסיכולוגית שלי.

פרנסיס היא בת 27, גיל ידוע לשמצה שיש הטוענים שעוברים בו חוויה הנקראת "Saturn returns", חוצים חלק מסוים מהחיים, מפתן, דלת, משהו, ונכנסים אל תוך השלב הבא.

יש אנשים שלא שרדו את המעבר הזה (קורט קוביין, ג'ים מוריסון), ויש אנשים שלא מבינים שהם נמצאים בו, ואיך החיים שלהם פתאום קורסים אל תוך עצמם. כזו היא פרנסיס, רקדנית שלא רוקדת, חיה בניו יורק ללא בית אמיתי להיות בו, בעיר מלאה בחברים בלי בעצם אף חבר/ה, בטח שלא מי שהיא טוענת שהיא החברה הכי טובה שלה – סופי.

פרנסיס וסופי הן החברות הכי טובות, רק שהן לא חברות בכלל. פרנסיס מחפשת את עצמה רוב הסרט, תוהה איך לעבור את הימים בלי באמת לשים לב לעובדות שלפניה, ובעיקר בלי שום תחושת אחריות כלכלית, וכמה שהיא זקוקה לאחת.

בסצנה אחת בסרט פרנסיס מספרת לחבר שלה בנג'י שהיא ענייה. בשיח שבקושי נשמע בסרטים, וצריך להישמע יותר, אומר לה בנג'י שהיא לא באמת ענייה, ולהגיד שהיא ענייה זה עלבון לעניים. למעשה, הוא טוען שאין לה פריווילגיה להיות ענייה, ולרחם על עצמה בשל כך.
המצוקה של פרנסיס עולה עוד יותר על פני השטח כאשר אסור לה אפילו להתמרמר על בעיות כלכליות, בעוד היא גרה בניו יורק ונוסעת לפריז סתם כי בא לה, ושותה הרבה יותר מדי.

עם כמה שזה יכול להיות נכון, ההרגשה שלי היא שפרנסיס חשה את עצמה ענייה, ולכן מותר לה לדבר בצורה הזו. היא לא באמת יודעת איך אישה ממש ענייה מרגישה, וייתכן שגם לעולם לא תדע, ולכן תחושת העוני שלה היא תחושה אמתית אותנטית. אך המשפט הזה שנאמר לה, הוא דוגמא לכך שבמהלך כל הסרט, פרנסיס מאבדת את הפריווילגיות שלה ואת הזכויות שלה.

היא רוצה לומר שסופי היא החברה הכי טובה שלה, אבל אין לה שום דבר שמוכיח את זה.

היא רוצה לומר שהיא רקדנית, אבל היא בעיקר מובטלת.

והכי חשוב – היא רוצה לומר שיש לה אנשים מסביבה, אבל היא בעיקר לבד.

הגבר שלצידה, בנג'י, אומר לה שוב ושוב שהיא "לא חומר לדייטים", המשפט הזה מהדהד לתוך חייה של פרנסיס, שמוצאת את עצמה לגמרי לבד.

פרנסיס הא מייצגת את הדור שלי, את המעמד שלי, את הפייסבוק שלי.

אני, הילדה של חורף שנת 81', שלא יכולה לגמור את החודש אבל לא מסוגלת לצאת מתל אביב, שמפחדת לקרוא לעצמי ענייה כי זה מעליב את העניים, כי בכל זאת אני גרה בתל אביב. שהאנשים שאני מסתובבת איתם וגם אני, מחוברים לטלפון שלנו כמו לאינפוזיה, והמייל שקיבלנו לפני דקה מעניין אותנו יותר מהשיחה שמתרחשת ממש עכשיו, פה לידינו.
שהחיים שלי בצבע אבל אני רואה אותם בשחור לבן, עם 50 גוונים של אפור.

ואם כבר אפור, באומבך בחר לצלם את סרטו בשחור לבן, לטענתו כדי להדגיש את הנוסטלגיה, לדעתי כדי להדגיש את האפור שנמצא בחיים של כולנו. שלבי הביניים, את השבתאי שחוזר.

אז נכון, מהלכים עלילתיים שלמים הולכים לאיבוד בסרט, הוא לא אחיד ברמתו, נדמה ארוך מ-86 דקותיו, ומזכיר מדי את "בנות" של לנה דנהם (גם בגלל אדם, שמשתתף פה). אבל הוא שווה בגלל סצנות בודדות – כמו זו שבה מנהלת להקת המחול מציאה לפרנסיס לעבוד במשרד במקום לרקוד.

סצנה דיאלוג המצולמת שוט-ריברס-שוט, הצורה המשעממת ביותר שאפשר לצלם בה דיאלוג בעיני, אבל יוצרת תחושה שמנהלת הלהקה ופרנסיס כלל לא היו באותו החלל כאשר צילמו את הסצנה, הן רחוקות שנות אור אחת מהשנייה, אחת מהחיים של השנייה, אחת מהחלומות של השנייה.

וחשוב מכך, באומבך מצליח להעביר מערכת יחסים רגישה ואמתית בין שתי נשים, שלא כולה מבוססת על דיבורי בנים, אם כי הם בהחלט חלק ניכר ממנה. 

ובנוסף, ו-זהירות ספויילר , פרנסיס משיגה את המטרות שלה בסופו של דבר. מה שגורם לי להרגיש שאולי, יום אחד, גם אני אשיג את שלי.

 ליאור אלפנט

לסיכום :

בכדל – 3 מתוך 3 (שתי נשים עם שמות שמדברות אחת עם השנייה לא רק על בנים)

סיכום כללי - שלושה וחצי כוכבים.