את שאלות המציאות מול
הפנטזיה אני לא מפסיקה לשאול את עצמי. זה חלק מהריטואל הקבוע של בדיקת הגבולות
שלי, כמי שגדלה על ברכי הפנטזיה למציאות בה כולם דורשים באופן תמוה
"רצינות".
את סרטו של פיטר
ג'קסון, ההוביט (מפלתו של סמאוג), המבוסס על ספרו המאלף של ג'.ר'.ר' טולקין שהייתי
אמורה לראות בפרמיירה (בראשל"צ ערב פרוץ הסופה) ראיתי בסוף בירושלים המושלגת.
בבוקר אחרי המקלחת והצ'יפס, פוסט הזוי בפייסבוק על מציאות בעל כורחה והליכה חצי
רגלית, מצאתי את עצמי לבסוף באולם הקר, ברב חן - תלפיות, מוקפת בני נוער להוטים.
למרות הקולניות, לא
יכולתי שלא לשמוח על כך שחווית טולקין איכשהו נשמרה. בכל זאת מדובר בספרות משובחת
ומרחיבת אופקים. יש הטוענים שה- "הוביט" וספר ההמשך "שר
הטבעות" מתבססים על אירועי מלחמת העולם הראשונה ומלמדים אותנו באופן מעורר
השראה לאורך למעלה מאלף עמודים, מה זה דמיון חוצה גבולות- החל מהמיתולוגיה ועד
לנצרות בשילוב תבליני יהדות משובחים. ולא
רק הספרים אלא גם המשחק הגאוני שהגיע בעקבותיהם "מבוכים ודרקונים", שכבש
בעבר כל תא מדמיוננו בקסמיו ועכשיו, הכי טבעי זה להיפגש עם גיבורי נעורינו בקולנוע
ועוד בסרט תלת מיימד.
והנה גילוי נאות- כבר
שמונה עשרה שנה לפחות לא חזרתי לטולקין. זה היה מהחשש הממכר הזה של פנטזיה שאין
ממנה מוצא וחלק מהניסיון הבלתי חדל הזה להיעשות "מבוגרת רצינית". לכן
נהניתי לחזור לשיעור הכה מוכר וחשוב הזה וללמוד באופן לא פורמלי על אומץ לב, גבורה
ואהבה והכל דרך דמויות חצי מיתולוגיות וחצי דמיוניות שמגוללות בסיפור האגדי הזה ומתחלקות
לטובים ורעים.
שיא הלחימה זה
כשהקוסם הטוב פוגש ברע- וזה מאבק שבכלל מבוסס על רעיון נוצרי, להפריד בין הטוב
לרע. בניגוד גמור אגב, ליהדות שאחדות ה' הוא שגם הרע הוא אלוקים. אין שתי רשויות.
גם הרע הוא טוב ונבנה כדי לשמש תכלית בבריאה- הרע נועד להעמיד את האדם בניסיון כדי
שהוא יעמוד בניסיון ויגיע באמצעותו לקרבת ה'. בדעת תבונות כתוב כי הבטחות הנביאים
הם גילוי של אחדות ה' (ולא פירוד של טוב מול רע). כך שגם הרע הוא טוב.
וכך, מלאת תובנות, רגע
לפני כניסתי ליער רווי הזיות הזה שאפילו האוויר בו מחלחל לתודעה... מלמלתי כמה
תפילות נוספות, שיהיה.
הכניסה לא אכזבה. איך
יער חולה שנשלט על ידי בעל אוב ונצפה במשקפי תלת מיימד יכול לאכזב? איך עכבישים
רעבים ואימתניים שחונטים את גיבורינו וברגע האחרון צץ לו להוביט, רגע התושייה- שבמידה רבה הוא גם הרגע שלנו- יכול לאכזב? שם במסע הגמדים בין ממלכות הרוע של האוריקים
ובין מעצמת האליפים, לומדים הרבה על מניעים, שאיפות, הקרבה ואומץ.
ויש גם אישה אחת.
טאוריאל-אליפית יפהפייה שמתאהבת בקילי-הגמד ועל אף היותה יפה ואלופה בעלת יכולת
וירטואוזית כובשת היא מתאהבת בכוח אחר משלה ודווקא לא במנהיג האליפים או הגמדים. טאוריאל היא המושיעה של קילי לאורך כל סיפור
האגדה. באהבה כך מלמד אותנו טולקין, יש יסוד של גאולה. עם זאת אפילו האגדה הקשוחה
המתרחשת בשומקום על גבול הפלך לא מדלגת בכל מה שנוגע לגבר ואישה, על הקלישאות.
טאוריאל וקילי נפגשים
כאשר הגמדים נלקחים בשבי ויש ביניהם איזו מציאת חן הדדית. כשהיא בודקת אותו לפני
הכניסה לשבי הוא שואל אותה למה היא לא בודקת "אולי יש לי משהו מסוכן
במכנסים", או "שאין לך שם כלום" היא עונה לו ושנייה אחר כך פולטת
"הוא דווקא די גבוה יחסית לגמד". אוקיי, הבנתי. ייתכן והבמאי רצה להגיד
לנו שגם בפנטזיה נשים הן נשים וגברים הם גברים כמו באגדות בנות זמננו. מזל שדמותה
של טאוריאל אסרטיבית ועוצמתית באופן שישכיח את החריקה הזאת. בהמשך טאוריאל תוכיח
את אהבתה לקילי תלך בעקבותיו, תילחם למענו ואף תרפא אותו מפציעה אנושה. פשוט דמות
מרהיבה על אף הגדרתה המקומית כ"אליפית נחותה".
מלבד דמותה טאוריאל
ישנן בנותיו- זיגריד וטילדה- של איש האגם, בראד. שתיהן בסך הכל ילדות. מעבר להן יש
את האבן אותה ההוביט צריך למצוא במחוזות הדרקון. האבן היא משל לאישה נחשקת והיא
בשל יוקרתה ויופייה זו שעתידה להשחית, לתורין –יורש העצר, את הלב.
הרבה תובנות וסימבוליות
ניתנות לפירוק מהיצירה הזו שמבוססת על טולקין ובהחלט מעוררת השראה
ובכלל אני סוברת, שאם
יש תאים עמוקים במוח שקשה להגיע אליהם לאוורור, הפנטזיה היא דרך נהדרת לעשות את
זה. ובטח ובטח אם היא חתומה על ידי טולקין...
לסיכום :
בכדל: 2
כוכבים: 4
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה