כחול - בשתי נקודות מבט

חשבנו רבות איך נתמודד עם האתגר שהסרט כחול הוא הצבע החם ביותר, מביא עמו, והחלטנו שהכי נכון לנו, הוא פשוט להביא שתי נקודות מבט, משני עולמות שונים. כך שהפעם העמיקו בסרט גם ליאור אלפנט וגם מרלין וניג. אל תטעו זה לא ראש בראש, אלא העמקה ושיחה כנה, כמו שאנחנו יודעות הכי טוב לעשות.

מתחילה ליאור ומיד אחריה מרלין.

קוראים לי ליאור ואני לסבית. במשך שנים כבר אני תרה אחר ייצוג לסבי "נורמלי" בסרטים, ורובם נכשלים בזה אחר זה. לא לחינם הוקם "לסבית קטלנית", פסטיבל קולנוע לסבי ישראלי, שמחפש וגם מוצא ייצוגי לסביות בסרטים ישראלים, שלרוב לא נופלים לסטטיסטיקה האיומה.

חושבות שנשים אינן מיוצגות? הדבר נכון פי כמה לגבי מיעוטים בתוכנו – כל מי שאינה לבנה, נכה, כאלו שאינן אמהות ואינן מעונינות להיות כאלו, וכו'. נכון, אפשר למצוא כמה סרטים העונים לקריטריונים, אבל זה אפילו לא מדגדג לגרף.

גם כאשר הקולנוע הלסבי מציג לסביות והוויה לסבית כדבר חיובי, הוא נוטה להתעלם מפן הכרחי הקורה לכולנו בזוגיות – הפן המיני. אז נכון, אפשר לומר שגם סרטים על זוגות הטרוסקסואלים לעיתים מתעלמים מהנושא, אך לסביות בקולנוע (ובטלוויזיה, להוציא את "ישנן בנות", ו"כתום זה השחור החדש") פשוט אינן מקיימות יחסי מין (אני עד היום זוכרת את סמנתה מ"סקס והעיר", בפעם היחידה שבה היא ניסתה לכונן מערכת יחסים לסבית, צועקת על הפרטנרית שלה שהן רק מדברות על מין במקום לעשות אותו. כמה טוב שיש סמנתה שתשעתק מיתוסים!). כך, כמו סמנתה, נראים רב הסרטים הלסביים.

עד שהגיע "כחול הוא הצבע החם ביותר".

זוכה הפרס הגדול בקאן, לבמאי ושתי השחקניות (לראשונה בתולדות הפסטיבל), "כחול" מספר את סיפורה של אדל ומערכת היחסים שלה עם אמה. אדל מתחילה את הסרט כתלמידת תיכון, בעוד אמה היא סטודנטית לאומנות. הן נמצאות מספר שנים ביחד, ואנחנו עדות כמעט לכל התקופה הזאת. הסרט כל כך ארוך, עד שלנתח אותו בצורה המתאימה לו ומכבדת אותו, יהיה אפשרי רק במאמר ארוך ביותר, ולכן אתמקד בנושא אחד ויחיד – מין.

עבדלטיף קשיש, במאי מוכשר ביותר, מעביר את מערכת היחסים של שתי הנשים בעיקר על ידי הפן המיני שלה. ברור לנו כצופות שלאמה ואדל אין המון במשותף. למעשה, אין להן כמעט כלום במשותף.

מה שכן יש להן זה מין שאמור להיות סופר-לוהט. וכאן מתחילה הבעיה, ולצערי היא לא נגמרת. בסצינות ארוכות מאד וגרפיות במיוחד, אמה ואדל מקיימות יחסי מין. הבמאי לא משאיר לנו שום מקום לדמיון, ולמעשה אני לא חושבת שיש עכשיו חלק בגוף של השחקניות שאני לא מכירה.

הבעיה היא שבמקום לחוש תשוקה או גירוי כלשהו, חשתי בעיקר מוטרדת. הסצינות כה ארוכות וכה גרפיות, שהרגשתי כאילו אני נמצאת עם הבנות במיטה, צופה במעשים שלהן ואולי אפילו משתתפת. הרגשתי כאילו אני מטרידה את הנשים מינית,

ויתרה מזאת – הידיעה שמדובר בשתי נשים הטרוסקסואליות, אשר מביים אותן גבר, ואחת הסצינות אפילו לקחה עשרה ימי צילום (!), הרגשתי שלא רק אני מטרידה את הנשים, אלה שהן מוטרדות, ומנוצלות על ידי במאי על מנת לספק את התשוקות שלו. (במיוחד שאחת השחקניות הודתה במפורש שהיה לה קשה מאד להתמודד עם דרישות הבמאי ואיתו בכלל).

קצרה היריעה מלענות על שאלות כמו מה תפקידן של סצינות מין בקולנוע, והאם נשים המבוימות על ידי גברים בסצינות כאלה, גם סובלות מיחסי מרות ומניצול. האם סצינות מין המבוימות על ידי נשים שונות מכאלו המבוימות על ידי גברים? האם היחס על הסט שונה? האם אלו שאלות שהיתי שואלת את עצמי אם לא היתי מכירה קולנוע וכיצד הוא נעשה? אולי זה לא רלוונטי. 

ישנה סצינה אחת ויחידה, שגורמת לי לחשוב שהסרט היה שווה את כל זה. באחת מהנקודות במערכת היחסים שלהן, אדל רוצה לשכב עם אמה, והשנייה טוענת שהיא במחזור. זה מאד מפתיע את אדל, שמבינה מיד שמשהו לא בסדר.

הסצינה הזו רגישה בצורה יוצאת דופן לסרט, היא אמיתית ואפילו מופלאה, וברור לי כצופה שהיא לא היתה יכולה להתקיים ללא סצינות המין המפורשות שהגיעו קודם. השאלה היא האם סצינה כזו שווה את התחושה שלי כמוטרדת ומטרידה?

בעולם כמו שלנו, שבו נשים מוטרדות על ימין ועל שמאל, האם אנחנו צריכות ללכת לקולנוע ולהיות מטרידות בעצמינו? האם אנחנו צריכות להפוך, במחיר של 35 שקלים, מקורבנות למפגעות? והאם העובדה שלא אנחנו אלו שביימנו ועשינו את הסצנות האלה, הופכת אותנו לשותפות פחותות לפשע? ללורה מאלווי הפתרונים.

מרלין וניג -  על כחול

כשלימור פנחסוב, עורכת האתר, הזהירה אותי ש" כחול "  "הוא הצבע החם ביותר"

ושזה סרט כזה עם הרבה סצנות סקס.. הרגעתי אותה שזה בסדר.

חשבתי שהיא בטח אומרת לי את זה כי אני דוסית. לסרט הלכתי בלילה והתיישבתי בשורה האחרונה. "ניראה אותם מצליחים להביך אותי" צחקתי ביני לבין עצמי. אז זהו... סצנות סקס לוהטות בין שתי נשים יפהפיות גרמו לכל הגברים באולם להתלקק על עצמם, לנשים הלסביות, כנראה, להנאה ואילו לסטרייטיות...ועוד הדוסיות (ולרווחתי לא הייתי היחידה).

אני רק אספר שאחרי ההפסקה האולם התרוקן בכמעט חצי. ככל הנראה שסרטו הארוך של עבדלטיף קשיש או ארוך מידי או פשוט לא עושה את זה למי שהיא לא גבר או לסבית.

סיפורה של אדל יכל היה להיות סרט משכנע אבל הסרט מבליע נרטיב כמעט ביקורתי. במרכז הסיפור ניצבת אדל כנערת תיכון שאט אט מגלה את נטייתה המינית לבנות ומגולל את סיפור אהבתה לאמה, לסבית ותיקה ואמנית. אך האהבה הלוהטת שמגיעה לידי מימוש בסקס נועז מתגלית כעקרה ברגע של משבר.

הסרט מנסה להעניק עומק ומשמעות לזהות המינית הלסבית אבל חוטא ומפספס את העומק האמיתי של מערכת יחסים כנה בין שתי נשמות שהמגע ביניהן בא לבטא את התשוקה הפנימית שלהן. 

זה קורה לא בגלל הגוף- הגוף הוא הייצוג האמנותי החשוב ביותר לאורך ההיסטוריה של האמנות ובסרט עצמו יש כמה תמונות מאוד אמנותיות שמנצלות את הפוסט מודרניזם המתגלם בזהות המינית החדשה ובחיבור הזה בין שתי אוטונומיות נשיות-גוף אל גוף מה שמתבטא אסתטית נפלא באמצעות התנועה של המצלמה- זה קורה בגלל הפיכת האורגזמה הנשית לפאתטית על ידי חזרה שוב ושוב עד לכדי לעיסה של אותן סצנות מלאות ו-לאות בהן הסקס הופך ממגע אנושי לאינסטינקט חייתי.

בסצנות האלו, מלבד לתאר דחף מיני בלתי נשלט, נעדרת שיחה. המגע הנפשי נתפס כמיותר.

זה נורא מוזר כי כשזה הפעם הראשונה שלך כלסבית אני מצפה שבכל זאת תהיה מבוכה, היסוס, נאיביות. כל האלמנטים שהנפש מתחבטת באמצעותם. אפילו את אקט ההתפשטות, מה שיוצר את החרדה והמתח והציפייה תלשו מהסצנות. ובכלל, לא נבנה תהליך ארוטי ויש בזה פספוס של הדבר הנשגב (דהיינו חילול הקדושה של האהבה) והעצמה של התפל...

הסצנות המעוררות האלו אפילו לא נעות בין גאוני לדוחה אלא סתם מבטלות את האמירה החשובה ומגרות מינית בעיקר את הגברים (מה שאפילו מעט מבייש או משפיל את המין הנשי- כי את לא שם עושה סקס עם אישה כדי לפתות גברים- את שם כי את שם. נקודה) או כדברי סארטר - בהפסקה כשהאורות דלקו- ניתן היה לראות את החולשה הזו עוברת על פניהם של הגברים (לפני שחצי מהם נימלטו אל נפשם).

מבחינה ספרותית, בסרט עצמו הרבה רגעים מתים. סצנות חולין מהשגרה של אדל. חלק מהסצנות אמנותיות- כמו לדוגמא המסיבה שאדל מארגנת לאמה- ושם בזמן שמוקרן סרט ("תיבת פנדורה") אנחנו נחשפים להווי החיים הבוהמייני של האמנים הצרפתים- זו סצנה נהדרת כי להקרין סרט בתוך סרט מול החיים עצמם זו אמירה. אבל מרבית הסצנות בסרט מיותרות. מצד שני דווקא ריבוי סצנות החולין גורמות לצופה להתרגל אל הדמות, לאהוב ולרחם עליה וברגעים מסויימים אפילו להזדהות איתה.

המשחק וההתמסרות של שתי השחקניות היפהפיות זה משהו שלא רואים כל יום על המסך. לכן חבל לי שהנרטיב פגום וכדי להמחיש למה בעיני הסרט הוא ביקורתי אציין את העובדה שהוא מתחיל לעניין רק כשאדל ואמה נפרדות. וזו פרידה נוראית. כזו שלא מחמיאה לקשר הלסבי באשר הוא.

הסצנה בה הן נפגשות אחרי חודשיים ולאדל מאוד קשה והיא כל כך משתוקקת ומתחילה לאכול לאמה את היד היא סצנה נהדרת ואותנטית. הרצון לזלול את מי שכה נקשרת אליה עד אובדן חושים. את מוכנה לרדת נמוך, נמוך מאוד והשאלה היא רק עד כמה. זה חזק. זה אמיתי. זה חזק גם ממני. אבל התחושה היא שאמה הלסבית המנוסה והמשופשפת מרוחקת ועברה בכזו קלילות הלאה, לא שונה מהאמורפיות הגברית המקבילה ולכן בין השאר יש פה החמצה. כי בכל זאת מדובר באישה. התחושה הזו שעוברת לצופה היא ביקורתית.

הסצנה שסוגרת את הסיפור כשאדל יוצאת מאירוע פתיחת התערוכה של אמה ואחריה הגבר שרץ לכיוון השני היא גם סצנה יפה שבאה להגיד שהגברים אפילו לא מתחילים להבין את הכיוון... אבל זו אמירה סותרת למה שהסרט מספר.

 לאדל בתום הסיפור הזה לא נשאר כלום. היא ריקה ולבד ופגועה. ואנחנו שם מרחמים עליה, אוהבים אותה. אבל גם אנחנו הצופים. ריקים ופגועים. משהו בסרט הרג לנו את הסקרנות והעמיק את הסטריאוטיפים.

אז מה בכל זאת התפספס בסרט? אני כבר שלושה ימים מנסה להשיב על השאלה הזו. והתשובה היא, לצערי, שיכול להיות שהיוצרים סברו שאם יש סקס נועז, על הכל אפשר לסלוח.

אגב, בכלל לא ידעתי ש"כחול" זה סרט על לסביות. זה נורא הצחיק אותי שבסוף הסרט אנשים הסתכלו עלי חצי אפופים כאילו הם בטוחים ש"שרדתי" כי גם אני כזו. מה שכן, אם בכל אישה קיים גרעין של סקרנות לאהבת אישה, הסרט חיסל גם את זה. סופית.

סיכום משותף : 

 בכדל – מצוין! 3 מתוך 3

כללי  – 3 כוכבים, והמון תהיות.