דיברנו מספיק - שלומית אורן אורחת ב"מבקרות"

במסיבת קוקטייל, שנערכה בגן, נפגשת איווה (ג'וליה דרייפוס) באקראי באלברט (ג'יימס גנדולפיני) מה שמוציא משניהם היגד 'אנטי רומנטי' 'שאין אפילו אחד בקוקטייל, שהוא אטרקטיבי'. לפי הגיון השמור לקומדיות רומנטיות היגד זה מהווה אטרקציה, שתביא אותם בהמשך לנהל רומן.

אז הם נפגשים במסעדה, והם מדברים בפתיחות (עד כמה שניתן בסיטואציה מעין זו), ומקנחים במכלים של גלידה כנהוג בארה"בם, ולאות סיום התכופף אלברט לנשק את איווה, אבל היא דחתה אותו. הדחייה הקלה הזאת, שהיא עוצרת את המובן מאליו, כי 'מגיע לו אחרי ערב כ"כ נחמד', כי 'היותך בת זוג מחייבת למחווה כזאת' היא רגע של כנות מזוקקת. ולא, היא בכלל לא נגעלה ממנו, היא פשוט לא הרגישה שנכון להתנשק בשלב הזה של ההכרות. היכולת להוליך קשר בקצב המתאים לה, לא להיכנע למוסכמות - היא הבסיס שיאפשר התאהבות. כי בהתחלה קל לזייף. לזייף משיכה, לזייף התאמה, לזייף נחמדות - ומצד שני הזיוף חותר תחת ההתאהבות. כי הבן אדם, כשהוא עם עצמו, יודע שהוא לא שר בטון המתאים, והוא יודע שהוא איננו ישר עם עצמו, והוא יודע שהזיוף הראשון יוליך לזיוף השני והשלישי וכך הלאה עד שהוא יאבד את עצמו בקשר לחלוטין. ואכן, אלברט מתקשר אל איווה, ומוכיח שבמשחק הזה דחייה יכולה להיות משיכה, וסימן של משיכה הוא, פעמים רבות, השלב הראשון בפירוק הקשר.

חוזרת אל ההתחלה, אל מסיבת הקוקטייל. איווה מכירה שם גם את גרושתו של אלברט, מריאן (קתרין קינר), אבל היא איננה מחברת בין השניים. בשבילה הם שני אנשים, שהכירה במסיבה, כשלמריאן יש יתרון ע"פ אלברט בכך שאיווה מזהה את הפוטנציאל שלה כלקוחה בהיותה מסז'יסטית. עד מהרה הקשר העסקי צולח, ואיווה מוצאת את עצמה בביתה היפה של מריאן, נותנת לה שירותי מסז' לשביעות רצונה של הלקוחה. מריאן מרוצה מהמעסה החדשה, ופותחת את לבה לספר על בעלה לשעבר. בהתחלה איווה שומעת את דברי חברתה כאיזה רעש רקע, אבל אחר כך מתברר לה כי הגרוש של חברתה הוא בן הזוג שהיא יוצאת אתו. דווקא כאן איווה מזייפת, ובמקום לעצור את מריאן, ולספר לה על הקשר שלה לאלברט היא משתפנת, וממשיכה להפיק מידע מגרושתו. וכמו שדרשנו כבר, זיוף גורר זיוף, הרעל שמפיצה הגרושה מחלחל למערכת היחסים של איווה ואלברט וגומר אותה.

'דיברנו מספיק' הוא סרט על כנות, ועל זיוף ועל המחיר שאנו משלמים כשאנו חוששים להראות מה באמת אנחנו מרגישים. כי צריך להודות, להראות מה אנחנו מרגישים זה חתיכת קושי לא קטן בכלל. הכי קל לעקוף את הרגש הפנימי, ולתת לשיקולים אחרים: עסקיים, חברתיים, מוסכמתיים ואחרים לנהל אותנו.

שם הסרט 'דיברנו מספיק' רומז לכך שהדיבור הוא הערוץ המרכזי בו אנו מזייפים את עצמנו לדעת. ומצד שני הדיבור הכן הוא הערוץ הכי מקרב, המסור בפיותינו לשימוש אמיץ. כן. אומץ הוא התנאי לכנות. זאת הנוסחה, ואין בלתה.

סוף הסרט איננו מפתיע, כולו מוכתב מכללי הז'אנר של הקומדיה הרומנטית. רק הסוף של ג'יימס גנדולפיני, המגלם את אלברט, הפתיע לגמרי. כמה שבועות לאחר הצילומים הוא נפטר. הסתלק מהעולם בניגוד מוחלט לסוף הטוב שהבטיח בסרט.