שש שאלות על שש פעמים

חיפשנו השראה ליוצרות הקולנוע שבתוכנו וגם לפרגן לתסריטאית מבריקה, אז שלחנו לרונה סגל, תסריטאית 'שש פעמים' שש שאלות, אלו התשובות שלה.

1.  למה את תסריטאית?

התחלתי מעיתונות. אהבתי את זה, אבל הרבה פעמים כששמעתי סיפור מעניין, רציתי להפוך אותו ליותר מעניין. רציתי לשכתב את המציאות. רק שבתור עיתונאית את חייבת קודם כל להיות נאמנה למה שאכן קרה. (תיאורטית. מעשית אין קשר בין מה שכתוב בעיתון לבין המציאות. אבל אני נוטה לחשוב שזה בגלל המבנה של התקשורת, ולא מעודף יצירתיות דווקא).

בקיצור, רציתי להשתחרר מכבלי המציאות, כדי לנסות לתאר אותה טוב יותר. והיה פה גם עניין מוסרי: בתפקידי כעיתונאית שנאתי את הרגע הזה שבו הבנתי שהוצאתי מהמרואיין יותר ממה שהוא רצה לתת. בתור סיפור לכתבה זה נהדר, אבל בתור חוויה פרטית, עדיף לו שתישאר פרטית. להתחיל לתסרט סיטואציות הרגיש כמו מעשה פחות פוגעני בשלב ההוא.

2.  למה כתבת את "שש פעמים"?

רציתי לכתוב סרט עם יונתן גורפינקל ומקרה של אונס בתיכון היה הדבר היחיד שעניין את שנינו במידה שווה. אני לא יודעת בדיוק למה. גם הוא לא יודע. וטוב שכך כי אחרת לא היינו עושים את הסרט. צריך שיישאר משהו לא פתור בשביל לעבוד כל כך הרבה שנים. 

3.  ספרי על תהליך הכתיבה: כמה זמן ארך? מה היה הכי קשה?

ברוטו שנים ארוכות, נגיד ארבע. נטו הרבה פחות, אבל אין לי דרך לחשב. הייתי כותבת במין פרצי אין-ברירה כאלה, יום או לילה לפני פגישה עם יונתן. אז חשבתי שהכי קשה זה להתעסק בכאב הממשי של אונס וגרורותיו. אבל עכשיו אני חושבת שבשבילי הכי קשה זה פשוט לכתוב.

אני לא יודעת למה, אבל זה כנראה יוצא לי מתוך מחסן עם גישה מאוד לא נוחה. מהמחסנים האלה שבמשך שנים דחפו לשם קופסאות שימורים ושטיחים ואופניים של ילדים ועכשיו כל פעם שצריך משהו מהעומק פשוט מוותרים. עד שפעם ב-, אין ברירה, ומוציאים הכל כדי להגיע לעומק. מוציאים את מה שרוצים ומכניסים הכל בחזרה, עוד יותר בעצבים ועוד יותר בבלגן. וטורקים את הדלת כי היא כבר לא נסגרת לבד.  

4.  איזו משמעות יש לכך שכתבה את התסריט אישה וביים אותו גבר?

משמעות גדולה. אף אחד מאיתנו לא היה מוותר על השני, לא רק פרסונלית אלא גם מגדרית. עשינו סרט על חוסר תקשורת בין גברים לנשים, אבל הוא חייב אותנו לתקשר, ולתקשר בגובה העיניים. שיתוף הפעולה הזה היה קריטי למכלול בדרכים שאין להן בכלל מילים.

5. האם "שש פעמים" הוא תסריט פמיניסטי?

אני לא יודעת. זה משהו שנקבע במפגש עם הקהל. אני פמיניסטית, כמובן, אבל השתדלתי לשחרר את תהליך היצירה מהסד האידאולוגי, ולקוות שהשקפת העולם תחלחל פנימה בדרך משלה. לא כי זה לא חשוב, אלא בגלל שאי אפשר לתאר מציאות ולהיות "פמיניסטי" באותו הזמן.

המציאות לא פמיניסטית. לבחירה אילו חלקים של המציאות לתאר יש משמעות פמיניסטית, אבל זו משמעות שנולדת ביחד עם התהליך הפרשני. ואסור לי לתת לתהליך הפרשני להתחיל לפני שסיימתי לכתוב. כי כן, אני פמיניסטית,

אבל יש איזה שהוא גרעין בתסריט שהוא מה שהייתי לפני שהייתי פמיניסטית. לפני שהפנמתי את המושג. לפני שהיה לי מינימום של פרספקטיבה. לא רק במובן ההיסטורי, אלא במובן החווייתי.

כשרופא שיניים קודח לי בשן אני לא פוליטית. הסיטואציה אולי פוליטית למתבונן מבחוץ: למה השיננית תמיד אישה והרופא כמעט תמיד גבר. למה טיפולי שיניים לא כלולים בסל הבריאות. אבל הרגע הזה של הקידוח, מנקודת המבט של הפציינט, הוא רגע שיש בו גם איכויות לא פוליטיות. וצריך לשמור עליו בשביל הכתיבה. 

מצד שני אי אפשר להיות לגמרי נאיבי בנושא. כמובן שכן צריך להפעיל מנגנוני בקרה במהלך הכתיבה ולבדוק אם מה שאת עושה לא משרת במידה כלשהי גם אידאולוגיה הפוכה. בסרט כמו שש פעמים הסכנות האלה צצות מכל עבר- פטישיזם, סדיזם, ניצול עצמי, שנאה עצמית. אינסוף סכנות ולא מפני כולם אפשר להתגונן. אפשר לנסות לעשות את הדבר הכי כנה ולקוות שהקהל או חלקו יחלץ מתוכו את הפמיניזם.

6. עצה לתסריטאית שיושבת עכשיו בבית עם החלום.

  "don't quit you day job"ולא בקטע מתנשא.

כלומר, לא מתוך חוסר אמונה שאפשר להתפרנס כתסריטאית (כי אמונה זה תנאי הכרחי בעניין כזה), אלא בגלל שזה מאוד מייבש אך ורק לכתוב, ושווה לשמור על עוד זירת פעילות, שבה פוגשים אנשים ו/או עושים דברים שלא קשורים אך ורק להתעסקות עצמית.

זה שומר על שפיות ועל רגליים על הקרקע וזה קריטי כדי להפרות את הכתיבה עצמה. לפחות ככה זה בשבילי. בגלל זה אני משתדלת כל שנה לעשות עוד פרוייקט, אם זה משהו חינוכי או משהו אחר שממש לא קשור.