במהלך היומיים האחרונים אני מנסה, ללא הצלחה רבה, לפרום את הקשרים
שנטוו לי בבטן, לפרוט אותם למלים. בניגוד לגילי (סיון לוי), גיבורת סרטם של יונתן
גורפינקל (במאי) ורונה סגל (תסריטאית) אשר המלים מחליקות מפיה "בקלות"
של אסמס, מרפדות את מציאות חייה, אני לא מצליחה להתבטא. אם המחשבה מייצרת מילה, המילים
של גילי, מייצרות מציאות. מציאות שקשה לי לייצר, או להשלים איתה, ולו רק לרגע.
"שש פעמים" מביא את סיפורה של גילי, נערה בת 17 המנסה להתברג בכל דרך אפשרית אל
חבורה סגורה של בני נוער החיים בהרצליה פיתוח, זאת לאחר שעברה לבית ספרם. באמצעות
גילי אנו מתוודעים אל המעמדות, הערכים ויחסי הכוח שמרכיבים את חווית ההתבגרות
העכשווית של צעירים בישראל ומתועדים בריאליזם מטלטל וחסר רחמים זה סרטם העלילתי הראשון של צמד היוצרים. עובדה זו אינה ניכרת מתוך חוסר נסיון או חוסר מקצועיות, להיפך.
במקום זאת, יש בסרט מאמץ אמיתי לנסות וליצור
שפה אסתטית וקולנועית ייחודית. טביעת אצבע. על כך יש לשבח. "שש פעמים"
הנו סרט שקורא תיגר על שלל קונבנציות מתחומים שונים. אין לו התחלה, אמצע וסוף.
מתוקף כך, אין לו גם סבך עלילתי שמגיע לפתרון.
הדמות הראשית אינה מתחילה את המסע
הקולנועי שלה אחת ומסיימת אותו אחרת. אנחנו לא יודעים מיהם ה"טובים"
ומיהם ה"רעים". לכן, אין הזדהות מוחלטת, אין אמפתיה גורפת ואין אשרור
לכלום.
הצילום הראליסטי (באדיבותו של שרון, שארק, דה-מאיו) מעביר לנו חוויה
סמי דוקומנטרית, מלחיצה, קרובה להחריד. הפסקול המצוין והסאונד משלימים את
האווירה.
שש המערכות\תמונות מהן בנוי הסרט מכתיבות קצב מסוים, מונוטוני, שווה ערך
בפרוזאיות שלו.
זו המציאות, היא בלתי נסבלת. לאורך 93 דקות אנו נעים במנעד מאד
קטן, בלי פיק. קשה להיות סיזיפוס.
גילי משתמשת בגופה כמטבע סחיר. זו הסחורה היחידה שיש לה, או לפחות כך
היא חושבת. היא מציעה מין תמורת קשר רגשי, שייכות. ומה בכך רבותא. סיפורן של נשים
מאז ומעולם. אך בינתיים, הומצא הפמיניזם, נשים נורמטיביות אינן מסתובבות יותר
בעולם כשרק הכוס שלהן באמתחתן. לפחות כך חשבתי. ואז הגיעה גילי.
גילי גילי גילי. אני רוצה לאהוב אותה. אני אוהבת אותה. גילי היא אני
במובנים מסוימים.
אין אישה שתצפה בסרט ולא תיזכר בחוויה אחת לפחות מחייה בה הייתה
גילי. אולי לא באופן המוחלט והטוטאלי שבו גילי עצמה מתמסרת לדמותה אבל לפחות
ברגעים מסוימים.
הקלות שבה אפשר להגיד לגבר כן. לעשות אותו "מאושר".
מחירה של הקלות הזו. ההלקאה העצמית. הקונפליקט. גילי מציבה לנו מראה מגדילה על
הקשרים הסבוכים ביותר בתחום המגדר והנשיות. הקשר שבין הליבידו שלנו לרגש, בין
הפוריטניות לבין המתירנות ובין אבות המזון המוסריים שלנו לבין הקדמה והשינויים. בתווך
נמצאת ריקנות עצומה. תהום.
בסרט אין רגע אחד שבו גילי מדברת על עצמה באמת. אין ולו שוט אחד שבו
המצלמה מתמקדת בעיניה, מכניסה אותנו לתוכה. הבמאי והצלם הם הגברים היחידים שלא
מנסים לשכנע אותה להיחדר. במקום זאת, הם מתעדים מסביבה בכל העת, מרפרפים, יוצאים
וכמעט נכנסים, מציירים תמונת מצב. ההיעדר הזה אינו מאפשר לנו "להציל"
אותה או לחלופין, באמת להבין אותה. זוהי נקודת מבט מבריקה. ייחודית, אנטי קולנועית
כמעט. אנטי סיפורית.
הקונבנציות החברתיות והפסיכולוגיות, מושרשות בכולנו, אנחנו
רוצים לדעת שהיא מבינה שזה לא בסדר. לא טוב. שהיא תרצה להשתנות. שהיא תירצה
להינצל. אחרת, איך נוכל להזדהות איתה? הסרט מסתיים בלי קתרזיס שכזה.
אנחנו רוצים שמישהו מהמבוגרים יעזור לה. הורים אמורים לדאוג לילדים
שלהם. "שש פעמים" זורק אותנו לים של ימינו, זה שמפריד בין הורים לבני הנוער
המתבגרים שלהם. איים.
מיניות הייתה קיימת מאז שישנו הגוף אבל חוסר הגבולות, תחושת
ה"הכל מותר" ו"הכל בחוץ" אינה מובנת לדור ההורים ובסרט ניכרת
באופן מובהק הרתיעה שלהם מלנסות ולהבין. נוצרה מפלצת. וכמוטיב חוזר, גם הפעם, יותר
קל להגיד כן.
תמונת הסיום, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, מהווה נקודת אסקלציה. אחיו
של עומרי, בן השלוש עשרה נכנס אף הוא למעגל. בנקודה זו, מתערב האב. מפזר את המסיבה.
מציע לגילי טרמפ הביתה. גם המחווה הזו מלווה באמביוולנטיות. אנחנו לא יורדים לסוף
כוונותיו. הוא לאו דווקא המושיע.
סיון לוי משחקת את דמותה של גילי באופן מפעים. במהלך הסרט מילמלתי
יותר מפעם אחת, "מה את עושה?", היא גרמה לי לרצות לקום מהכיסא ולצאת. עד
כדי כך סבלתי. איתה.
למרות שלא ראיתי אותה פעם אחת מתייפחת. לא באמת חלשה.
הסרט הזה אינו סרט על אישה במצוקה, על גברים נצלנים, על סקס.
זה סרט על שינוי. זהו סרט על חוסר קורלציה בין הגבולות שנמתחו לבין
התבנית שנותרה כשהייתה. בין צו איסור הפרסום לבין
קיומה של רשת הפייסבוק. מהו אונס. מהו ניצול. מי כאן רע ומי הורמונלי. כשאת
אומרת לא. למה את מתכוונת.
"שש פעמים" הינו סרט מאתגר. הוא איתגר אותי
ברמה הפיסית, ברמה הרגשית, ברמת האוטומציה שבה אני מסיקה מסקנות.
הוא גרם לי לחשוב, פנימה והחוצה. זה סרט שאינו מסב הנאה. את זה יש
לומר.
קשה לי אפילו להגיד, כדאי. מצד שני, תלכו תראו, גברים, נשים, הורים. שאני לא
אשאר פה לבד בצד השני. גם ככה קשה פה.
נטע דנציגר
לסיכום :
ציון: 4.5 כוכבים
מוטרדות
השבמחקלראות את הסרט 'שש פעמים' (בימוי:יונתן גורפינקל, תסריט: רונה סגל) בכנס לציון יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים (2.12.13) -זה עניין רציני באמת. לכנס, שנערך במכללה האדמאית בית ברל, הגיעו נשים רבות וגם גברים (לא רבים!), אשר 'הצליחו' למרבה השמחה, להתפנות מהילדים שלהם או של קרוביהם, שכיודוע נמצאים עתה בחופשה.
לכאורה קהל רגיל התקבץ בבית ברל, למעשה הקהל הכי לא רגיל, שאפשר למצוא איפשהו! לזהות את הקהל כקהל פמיניסטי זה קל, כמעט מובן מאליו. בקהל הנדון היה משהו הרבה יותר פגיע, רוחש וחתרני מסתם קהל. אשים את נפשי בכפי ואומר, קהל שהסרט הציף בו זיכרונות על אירועים דומים, שקרו לו בחייו.
בפתיח לסרט הקדימה מישהי מהמכללה (לא קלטתי את שמה, ועמה הסליחה) ואמרה, שנשים בכל מני מצבים בחייהן מהוות פרצה למי שיטריד אותן. המצבים השונים שציינה, הם סך מצבי החיים של כל אישה. היא גם 'הרשתה' לכל צופה לצאת אם תרגיש, שזה טו מאצ' עבורה. רבות השתמשו בהיתר זה...
בתחילת הסרט הבחנתי בתנועות של חוסר נחת על הכיסאות. נשים תפשו את השיער, נשים הרכינו ראש, נשים גחנו קדימה כדי לא לראות ת'זוועות. אחר כך שמעתי התייפחויות חנוקות, ואפילו התפרצויות של בכי. ראיתי ושמעתי קושי בנשימה, כאילו ההטרדה מתחוללת בזמן הווה. ראיתי צופות, שבורחות מהאולם, כאלו שלא יכלו להכיל את הניצול שעוברת גילי (הגבורה החלשה). ד"ר אורית קמיר שישבה לידי, פשוט סבלה, וחצי מהסרט (אולי יותר מחצי), העדיפה להחביא את הראש מפני המסך. אחר כך היא גם הרצתה על הנושא: "לא רק זמרים מפורסמים".
ובאשר אלי, לאורך כל הסרט רציתי לקום ולהתערב במהלכיה של גילי. להזהיר אותה, שהיא לא תמצא חברים, להזהיר אותה, שהיא תנוצל ע"י הבנים, לקחת אותה הביתה ולשכנע אותה, שלא כדאי לה. מאחר שלא התערבתי, כי שמרתי על גבולות הקונבנציה, יצאתי מותשת וכועסת. 'איך יכולתי לתת להתעללות כזאת להתרחש, בלי שפעלתי למנוע אותה?'
מה אני אגיד לכם, זה בכלל לא סרט, זה נחווה כמו מציאות פשיטא.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאני חייבת לציין שזה אתר נהדר!! סוף סוף ביקורות איכותיות, מנומקות, שלא עושות הנחות. כתלמידת תקשורת בתיכון- מאוד תורם לי לעיין כאן. תודה לכן על העבודה הנפלאה הזו! טל.
השבמחק