הפוסטר של הסרט החדש "אוגוסט: מחוז אוסייגן" (מכאן והלאה
יכונה אוגוסט) הבטיח גדולות ונצורות. מריל סטריפ בתפקיד הראשי, ג'וליה רוברטס,
יואן מקגרגור, ג'ולייט לואיס ועוד רבים וטובים. אני לתומי ציפיתי לסרט הוליודי
משפחתי ונוגע לב, מריל סטריפ הציתה בי געגועים לג'ולי וג'וליה שצפיתי בו לא מזמן
בשנית, ג'וליה רוברטס בתפקיד משפחתי הבטיחה לי שילוב של מיסטיק פיצה ואישה
יפה...אפילו טרחתי להזהיר את החבר שלי שזה עלול להיות "סרט בנות". אז זהו שלא.
זו אינה קומדיה למרות שנרשמו כמה פרצי צחוק אל מול ההומור המריר שחור
בן דמותה של מריל סטריפ. אין כאן גם הרבה רומנטיקה, נישואים מתפרקים, בגידות
וילדים מחוץ לנישואין הטרדה מינית של ילדה בת ארבע עשרה.
אוגוסט מגולל את סיפורה של משפחה אמריקאית בלתי תפקודית בעליל. מחוז
אוסייגן במיד ווסט האמריקאי העמוק, השטוח והנידח, הוא זירת ההתרחשות. בית המשפחה הוא הלוקיישן וסיר הלחץ אליו מתקבצת המשפחה כולה בעקבות היעלמותו של אב המשפחה, משורר אלכוהוליסט.
ברברה (ג'וליה רוברס), האחות הבכורה, אשר עזבה את האזור לפני שנים, יותר נכון ברחה מהבית ומאמה התפלצתית (מריל סטריפ) מגיעה עם בעלה (תוך שהם בעצם בתהליכי פירוד) ועם בתה בת הארבע עשרה.
גם קארן (ג'ולייט לואיס) מגיעה להלוויתו של האב עם הפלייבוי התורני שלה. אנו מתוודעים גם לאייוי הבת הצעירה אשר נותרה בעיירה ונושאת עליה את עול הטיפול באם כמעט לבדה.
אוגוסט הוא חודש חם ובבית של ויולט (מריל סטריפ) אין מזגן. הלך הרוח
הנפיץ ומזג האויר גורמים לסערת רגשות ולתגובות קיצוניות. ממש כמו אוגוסט בכבישי
ישראל. כשחם נהיים תוקפניים בהרבה.
מי שמחפש הצגת מאטינה שתבריח אותו מהמציאות לתוך חלום אמריקאי מתוק
לא ימצא כאן את מבוקשו. "אוגוסט", סרטו השני של הבמאי ג'ון וולס (בעל
ניסיון טלוויזיוני עשיר) הינו אדפטציה ממחזה מצליח וזוכה פוליצר בעל שם זהה. המחזה
מאת טרייסי לטס, רץ על במות התיאטרון בהצלחה (אפילו בעברית בתאטרון הבימה).
בעיבוד ממדיום אחד לשני נדרשת מידה מסוימת של גמישות החומר, שיטת
הקופי פייסט אינה צולחת בדרך כלל וגם במקרה של "אוגוסט" זוהי נקודת התורפה. בפני ווילס עמד קאסט מרשים
אך מלבד העובדה שיש מצלמה זהו תאטרון לכל דבר. אפשר לומר תאטרון מצולם.
מונולוגים ארוכים, פאתוס, הבעות פנים מוגזמות, מספר דמויות בו זמנית,
הרבה מאד ממאפייני התיאטרון נפגשים על מרקע הקולנוע הזה. לא תמיד זה עובד, לעיתים
זה מוגזם.
מריל סטריפ מגלמת את אם המשפחה ויולט, חולה בסרטן הפה, מכורה למשככי
כאבים, יורקת ארס לכל עבר. מעין הכלאה בין בלאנש דובואה מ"חשמלית ושמה
תשוקה" לבין קרואלה דה ויל.יתכן מאד ודמותה של ויולט תהווה אתגר גדול וקשה לעיכול עבור מעריציה הותיקים של סטריפ. אין שום ניסיון ליפותה, מבחינה פיסית ומבחינה אישיותית.
הערה למחשבה בהקשר זה- מזמן לא נראה נטורליזם שכזה וכל כך מעט איפור בסרט הוליוודי.
זהו סרט על משפחה מפוררת, שנייה לפני שהמעט שעוד נותר מתפזר גם הוא
ברוח. אמא רודנית ובנות שלא רוצות לגדול להיות כמוה אך מזיקות לעצמן בבריחה. זוהי
משפחה שבה לא מחבקים כמעט, לא מנשקים ורוב הזמן מדברים אחד לשני ברוע מהול בקנאה
וחרדה. אף אחד מבני המשפחה לא רוצה להישאר לבד אבל נראה שהלבד בא מבפנים, ממחוז
אוסייגן הפנימי, ממנו קשה מאד לברוח.
נטע דנציגר
ולסיכום :
שלושה כוכבים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה