הסרט פנתר לבן של דני
רייספלד, הוא בכלל על פנתרה שחורה. יסמין (מיטל גל) בחורה כובשת לב (ושחקנית
מעולה) שמצליחה לגעת לא רק בסשה, מתאגרף עם חלומות אלא גם בי, מתאגרפת יומיומית
מול השגרה.
בטבריה הישראלית יש
את שיכון ד', שם משתכנת רוב העלייה הרוסית. כנופיות רוסיות משוטטות ברחובות חסרי
מעש ובלב סיפורנו כנופיה מרכזית שמנהיג אותה ז'ניה אם הרבה אנטי ישראליות, ניכור
סביבתי ואלימות ("לאימהות שלנו, לאחיות שלנו ולחברות שלנו הם קוראים זונות.
אנחנו פנתרים לבנים. רוסים. רוסים. רוסים") סשה-אלכס (יבגני אורלב המוכשר) אח
של ז'ניה הוא חלק מהכנופיה אבל יש לו חלום- להיות מתאגרף כמו אבא שלו שהיה אלוף
האגרוף במוסקבה.
באחת התקריות
האלימות, סשה-אלכס מסתבך ונכנס לתא המעצר שם מסתבר, שכמי שהואשם פעמים רבות ושוחרר
על תנאי, הוא בבעיה. דוד (זאב רווח הנפלא, במשחק אמין ואותנטי) הוא שוטר אגף הנוער
בסיכון ובעל מועדון אגרוף נוער "כפפות הזהב" בטבריה, איש חם ושומר
מסורת, שאחרי ברור קצר אודות הנער, מחליט לאמץ אותו ולטפח אותו במועדון האגרוף שלו.
כשאלכס מגיע למועדון האיגרוף,
מבטו נתקל ביסמין וניצת ביניהם קליק שמגשר על פערי המנטליות הכה רחוקים. מסתבר
שהאהבה מפלסת את דרכה, בדיוק כמו המטאפורה על החץ של קופידון, וביכולתה להעלים את
כל האנשים מסביב וללכת כנגד כל הסיכויים (או כמו שיסמין אומרת לסשה: "מה אכפת
לי מה אומרים כולם, אני הולכת עם הלב" וכמה שזה מוכר...).
הבעיה של פנתר לבן זה
שהדמויות שלו חזקות מהסיפור. הליהוק מבריק (פשוט מבריק) ועושה את העבודה אבל הסיפור הופך להיות קטן וקלישאתי ומוזן
מסטריאוטיפים. הרי ברור שבסוף אם כך או אם כך, האהבה סופה לגעת בכולנו, במיוחד אם משהו
עומד בדרכה וזו לא חכמה להסב את כובד העלילה לשם.
ברמת העלילה, הסיפור נותר
"בגובה העיניים" (מה שמזכיר סדרות פופולריות) ונעדרת ממנו החתרנות
הבסיסית הנשגבת והכה מתבקשת, מעלילה שעוסקת בקשיי הקליטה של הצעירים הרוסים. ובכלל...איפה
הצעירות הרוסיות?
בסרט, למעט דמויות
קטנות וחסרות חשיבות כמו הסלקטורית בכניסה למועדון הריקודים או השוטרת בדלפק הקבלה
במשטרה, יש שתי דמויות נשיות מרכזיות.
אמא של ז'ניה ואלכס, ויסמין
הבת של דוד, יפהפייה הורסת וחסרת גבולות אך
תלויה באביה ("את רק יוצאת החוצה וכל המתאגרפים אחריך" הוא גוער בה). שתיהן
תלויות בגברים המשפחתיים והמשותף לשתיהן (ומה שקושר אותן יחד בשתי סצנות שונות
ויוצר חיבור אוטומטי ביניהן) זו האהבה לאלכס.
למעשה כולם בסיפור
הזה אוהבים את אלכס. אבל הוא לעומת זאת, נוצר בליבו הרבה תסכול. הוא נקרע בין האמון שדוד
נוטע בו לבין אחיו הבריון ונשאר בינו לבין עצמו נאמן לחלום.
זה סרט עם הרבה מכות.
דם. מכות. גורמטים. קעקועים. אלכוהול. סיגריות ואגרופים. הרבה אגרופים ואהבה אחת
לא צפויה (בעצם שתיים או אולי שלוש: דוד ואלכס, יסמין ואלכס ואולי גם דוד ואמא של
אלכס)
אלכס נכנס עמוק ללב
של דוד. הוא מצליח לפלס את דרכו ומנצח בחצי הגמר הארצי בליגת האגרוף ומעורר קינאה
מהולה בהערצה, מכולם ובמיוחד מיסמין, שרק הולכת ונמשכת אליו יותר ויותר (ויותר) וכל
כולה צועק "טייק מי".
בסוף, אחרי הרבה ליד,
היא מצליחה סופסוף להגיע אל ליבו של אלכס ולגעת בו והם אפילו יוצאים יחד למועדון. ומה
אני אגיד.. אני עדיין לא מבינה איך הוא נשאר כזה אדיש (ופחדן) כל הזמן הזה. ממש
טייפ-קסט של הגבר הקשה להשגה (והמעצבן). ויסמין כזאת אותנטית ואמיצה לעומתו שזה רק
בונוס טוב לסרט והופך את הגיבור לבר מזל. יסמין לא מוותרת לו, נלחמת למענו ואפילו
מוכנה להתאגרף. משוגעת עד הסוף מאהבה. מה שהופך אותה בעיני לדמות הכובשת ביותר
בסרט, לפנתרה שחורה.
אבל הכל מתרסק
כשמתנפצת האשליה. מסתבר שהמנטליות כן בסופו של יום מפריעה לדוד (בניגוד למוטו שלו:
ש"אהבה חשובה יותר מכסף, ממוצא או מכבוד") והוא מבקש מאלכס לתפוס מרחק
מהבת שלו. כאן אלכס נשבר ("לך תמצא לך מתאגרף אחר" הוא אומר לדוד
"מרוקאי. מאוד חשוב ששניכם תהיו באותה מנטליות"), מסתבך שוב, מושלך לכלא
ומכיוון שהוא שם וז'ניה- אחיו, עסוק בלהטוטי רחוב עברייניים, אמו התלותית שלא
מחזיקה מעמד, מתה. וסוחט דמעות זה לא.
בקיצור, סרט גברי על
הסתגלות, אמון ובחירה שבמרכזו שתי דמויות נשיות, אחת חלשה (אמו של אלכס) ואחת מעט חזקה
יותר (יסמין). שתיהן תלויות במרות הגברים – האב, הבנים. לאף אחת מהן אין עיסוק בעל ערך ולא שאיפות
גדולות או תחביבים חשובים. ובנוסף דווקא יסמין (החזקה יותר) כרוכה בלהט אחרי גבר-אלכס
(באהבה אין צדק אני אומרת לכם).
באחת מסצנות החימום
לטורניר, דוד מלמד את אלכס לשאוג (תמונה נפלאה). הם שואגים ושואגים. אבל השאגה לא
ממשיכה להדהד. היא נעצרת שם וחבל. חיכיתי כל הסרט בציפייה לשאגה הבאה. רציתי שהיא תטלטל
ותרעיד לי שוב את אותו מיתר... והיא נעדרה. וגם אחרי הכתוביות, היא כבר לא הייתה
שם. וגם בעת כתיבת שורות אלו, אני רק זוכרת אותה מרחוק. במעומעם. זה התחיל שם
ונגמר מהר מידי. באמצע הסרט ולא בסופו. ואין לי ספק שפנתרה שחורה, אם רק היו נותנים
לה צ'אנס, הייתה שואגת אותו הכי עוצמתי, מכל הלב ועד הסוף.
מרלין וניג
בכדל: 1
כוכבים: 3.5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה