tag:blogger.com,1999:blog-6573729688718567749.post8319936584716909870..comments2022-07-23T21:47:04.342+03:00Comments on המבקרות: שש פעמים, תלכו תראו שאני לא אשאר לבדפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראלhttp://www.blogger.com/profile/01738619160352554159noreply@blogger.comBlogger4125tag:blogger.com,1999:blog-6573729688718567749.post-325777592927290802013-12-07T01:03:33.919+02:002013-12-07T01:03:33.919+02:00אני חייבת לציין שזה אתר נהדר!! סוף סוף ביקורות איכ...אני חייבת לציין שזה אתר נהדר!! סוף סוף ביקורות איכותיות, מנומקות, שלא עושות הנחות. כתלמידת תקשורת בתיכון- מאוד תורם לי לעיין כאן. תודה לכן על העבודה הנפלאה הזו! טל.Anonymoushttps://www.blogger.com/profile/01441777592994419741noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-6573729688718567749.post-50754101419701837712013-12-05T15:45:38.487+02:002013-12-05T15:45:38.487+02:00תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.שלומית אורןhttps://www.blogger.com/profile/15437541939612523844noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-6573729688718567749.post-61134764515621909332013-12-05T15:43:23.495+02:002013-12-05T15:43:23.495+02:00תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.שלומית אורןhttps://www.blogger.com/profile/15437541939612523844noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-6573729688718567749.post-32155314850990806072013-12-05T15:37:49.192+02:002013-12-05T15:37:49.192+02:00מוטרדות
לראות את הסרט 'שש פעמים' (בימוי:יו...מוטרדות<br />לראות את הסרט 'שש פעמים' (בימוי:יונתן גורפינקל, תסריט: רונה סגל) בכנס לציון יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים (2.12.13) -זה עניין רציני באמת. לכנס, שנערך במכללה האדמאית בית ברל, הגיעו נשים רבות וגם גברים (לא רבים!), אשר 'הצליחו' למרבה השמחה, להתפנות מהילדים שלהם או של קרוביהם, שכיודוע נמצאים עתה בחופשה.<br />לכאורה קהל רגיל התקבץ בבית ברל, למעשה הקהל הכי לא רגיל, שאפשר למצוא איפשהו! לזהות את הקהל כקהל פמיניסטי זה קל, כמעט מובן מאליו. בקהל הנדון היה משהו הרבה יותר פגיע, רוחש וחתרני מסתם קהל. אשים את נפשי בכפי ואומר, קהל שהסרט הציף בו זיכרונות על אירועים דומים, שקרו לו בחייו.<br />בפתיח לסרט הקדימה מישהי מהמכללה (לא קלטתי את שמה, ועמה הסליחה) ואמרה, שנשים בכל מני מצבים בחייהן מהוות פרצה למי שיטריד אותן. המצבים השונים שציינה, הם סך מצבי החיים של כל אישה. היא גם 'הרשתה' לכל צופה לצאת אם תרגיש, שזה טו מאצ' עבורה. רבות השתמשו בהיתר זה...<br />בתחילת הסרט הבחנתי בתנועות של חוסר נחת על הכיסאות. נשים תפשו את השיער, נשים הרכינו ראש, נשים גחנו קדימה כדי לא לראות ת'זוועות. אחר כך שמעתי התייפחויות חנוקות, ואפילו התפרצויות של בכי. ראיתי ושמעתי קושי בנשימה, כאילו ההטרדה מתחוללת בזמן הווה. ראיתי צופות, שבורחות מהאולם, כאלו שלא יכלו להכיל את הניצול שעוברת גילי (הגבורה החלשה). ד"ר אורית קמיר שישבה לידי, פשוט סבלה, וחצי מהסרט (אולי יותר מחצי), העדיפה להחביא את הראש מפני המסך. אחר כך היא גם הרצתה על הנושא: "לא רק זמרים מפורסמים".<br />ובאשר אלי, לאורך כל הסרט רציתי לקום ולהתערב במהלכיה של גילי. להזהיר אותה, שהיא לא תמצא חברים, להזהיר אותה, שהיא תנוצל ע"י הבנים, לקחת אותה הביתה ולשכנע אותה, שלא כדאי לה. מאחר שלא התערבתי, כי שמרתי על גבולות הקונבנציה, יצאתי מותשת וכועסת. 'איך יכולתי לתת להתעללות כזאת להתרחש, בלי שפעלתי למנוע אותה?'<br />מה אני אגיד לכם, זה בכלל לא סרט, זה נחווה כמו מציאות פשיטא. שלומית אורןhttps://www.blogger.com/profile/15437541939612523844noreply@blogger.com