מערכת יחסים טעונה וכמעט בלתי אפשרית מתרחשת מידי יום בין גברים
לנשים. גבר זר פוגש באישה זרה. זה אפילו לא משנה איפה, למה או איך קוראים להם. עצם
המפגש בין שני המינים יוצר מתח סמוי או גלוי שהיכולת של כל אחד ואחת מאתנו להתמודד
אתו שונה. היכולת להיות שונים כל כך ומשלימים בו זמנית. המתח יכול להיות שלילי
ורע. הוא יכול מאידך גם להיות מסקרן ורך. הוא יכול להתבטא בהתעלמות מוחלטת או
בניסיונות גישוש. אבל הוא קיים.
מפגש בין גבר לאישה יכול להסתכם בשיחה או בכלום ואולי מעבר לכלום או
לשיחה. כלומר גבר ואישה נפגשים ולנצח זה יהיה מעניין וזו תהיה נקודת פתיחה טובה
לסרט בלי קשר לעלילה. סרטו המיוחד "ונוס בפרווה" של הבמאי רומן פולנסקי (הבמאי
שזכור לי הכי חזק מ"ירח מר"), מבוסס על מחזה מאת דייויד אייבס. הסיפור מציג
מפגש כזה טעון בין גבר לאישה, שמכילים במטען הדיאלקטי שלהם ובנוכחותם את שלושת
האחדויות האריסטוטליות של מקום, זמן ועלילה. הכל קורה ביניהם. הם לא הולכים לשום
מקום. הכל קורה על הבמה. גם שייקספיר אמר שכל העולם במה אבל כנראה שגם בכל מה
שקורה בין גבר לאישה יש הרבה משחק. המפגש בין שני המינים חושף את התת מודע האפל
וגדוש היצרים שרוב האנושות משתדלת להבליע מהסיבה הפשוטה, שקיימת בבני אדם הרבה
צביעות מינית.
הסרט נפתח בשדרת עצים ערומים. אני באופן אישי מאוד אוהבת להלך בשדרות.
אז לא יודעת איך אתם תגיבו לפתיחה כזו שבה המצלמה חוצה ביום חורפי שדרת עצים אבל עבורי
כצופה זו הייתה פתיחה מעולה שגם נתנה איזה "קיו" לערום וחשפה משהו שרק
הסערה החורפית (והרגשית) משיגה. בהמשך נקודת התצפית של המצלמה פוגשת תיאטרון.
ושוב, לא יודעת מה אתכם אבל אני (בדומה לפולנסקי) חובבת תיאטרון מושבעת. תיאטרון
הוא המקום עם הכי הרבה אקסטזה מינית. זו אקסטזה משתנה כי ההצגה מתרחשת בהווה ולכן
מרחב התגובה של השחקן היא אינסופית ומפתיעה. משם אנחנו מובלים למקום המבוצר הזה שנקרא "החלל התיאטרוני" וברגע אחד
נחשפת לנו נקודת התצפית אחריה עקבנו- ונדה- אישה נאה וחצופה למראה ובתוך התיאטרון
תומא מחזאי ובמאי בורגני שמבקש להעלות את המחזה "ונוס בפרווה" מחזה
שמבוסס על ספרו של ליאופולד סאכר-מאזוך שמתאר מפגש בין ונוס האלה היפה והנחשקת שמסמלת את היופי הנשי הנחשק,
לבין אלימות נשית סמויה שמבקשת לשלוט באמצעות אותו היופי בגברים סביבן.
המפגש בין ונדה לתומא קורה אחרי שהאודישנים הסתיימו ותומא מיואש מלאתר
את השחקנית שתגלם אישה אמתית כמו שהוא מבקש לתאר אותה. במבט ראשון הוא דוחה את
ונדה. אבל ונדה מתעקשת על הצ'אנס להיבחן ועושה המון הצגות. המאבק הסמוי-גלוי הזה
בין גבר שנמצא בעמדת כח לבין אישה הנתונה לחסדיו הוא מאבק לא תמים שמגולמים בו
מיניות, רתיעה וקרבה בו זמנית. ונדה ישירה, חצופה, משתמשת במיניות שלה ובסמלים הפאליים
על הבמה, היא מנסה להעיר את תומא וכן, תאורת הבמה עוזרת לה להפליא.
תומא נכנע. וההצגה מתחילה. אט אט נבנית מערכת יחסים שלמה בינו לבין
ונדה. מערכת בה השליטה במיניות היא דווקא של האישה. ונדה חודרת בהדרגה לחייו
ומשתלטת על הבמה ובעצם יודעת הכל על המחזה, עליו, על זוגתו. היא כובשת בתעוזה שלה
בנוכחות שלה, בחוסר בושה שלה, בישירות, ביכולת לשחק ולצאת להיכנס וללהטט במזוכיזם
הנשי שלה. במשחק האלים משתתפים משפטים כמו "אין דבר חושני יותר מהכאב"
או "אין דבר אכזר יותר לגבר מבוגדנותה של אישה" או "אין דבר אכזר
יותר לאישה מנאמנות כפויה" עמק של משמעויות על מתוך הספרות על הבמה דרך מסך
הקולנוע. פילוסופיה שלמה של תודעה. גם משפט המפתח שפותח ונועל את היצירה "ויכהו
הא-ל וייתנו בידי אישה" הוא משפט טעון יחסים של שולט ונשלט. אגב כך הסצנה
האחרונה של הסרט תמחיש זאת במיוחד.
אחד הרגעים היפים בשיחות שנרקמות בין ונדה לתומא זה הניסיון של ונדה
להראות לו את חייו התפלים. ונדה היא הרוזנת ותומא הוא מר קושמסקי. הם יוצאים ונכנסים
מהדמויות נותנים לבמה לתעתע בין מציאות לאשליה.
מאוד הזדהיתי עם מה שונדה אומרת
לו שם. למעשה זו תוכחה שהרבה פעמים רציתי להגיד לאנשים סביבי. אז אולי, אני חושבת
רגע בקול, אני אשלח אתכם לראות את הסרט רק בשביל שתשמעו מפולנסקי איזה חיים
משעממים יש לכם. מישהו חייב להגיד את זה בסוף. ונדה מתארת לתומא את החיים הנוחים שהוא בחר בהם. ארוסה יפה בדרך
לדוקטורט מבית מבוסס. אתם תלכו לקולנוע ותדברו על פרסים. וחיי המין שלכם יהיו
נוחים. ובסוף תמותו. היא אומרת לו. זאת אומרת על אף החיים שלכאורה נראים מוצלחים
החיים שלכם חסרי משמעות וזה כולל חיי המין שלכם. אתם רוצים את ונוס בפרווה. אמירה מאוד
עמוקה ברובד הפילוסופי (ונוס האלה השמימית בפרווה שמסמלת את המעמד הבורגני) ואם
נחשוב רגע מה רולאן בארת אומר על אהבה, הרי הביטוי הכי גבוה לאהבה זה המין. זאת
אומרת המשפט "אני אוהב אותך" נשמע הכי גבוה ועמוק דווקא בחדר המיטות.
ואם הגבר משועמם מינית וחיי המין שלו לכאורה "נוחים" אבל אין בהם את להט
התשוקה של האהבה הרי חייו נדונו לשתיקה, סליחה שיגרה מטריאלית נוחה וממוסדת.
דמותה של ונדה כאישה מצביעה על הטבע ההפכפך המגולם בנשיות. היכולת
להשתמש במיניות הנשית באופן שתהפוך את הגבר הממוצע והבטוח לעבד נרצע הופך את
הדיאלוג לאלים ומשעשע. תוך כדי כניעה מוחלטת והדרגתית של תומא היא מוכיחה אותו על
היותו סוטה בלי להסתיר את היותה סוטה בעצמה ובעצם, הסרט נותן הזדמנות להבין את זה שרובינו
סוטים. נולדנו עם יצר והוא זה שעוזר לנו לכבוש דברים (במקרה של ונדה: תפקיד ראשי
במחזה של תומא). "החיים עושים אותנו למה שהננו ברגע אחד לא צפוי" אומר
מר קושמסקי לרוזנת ומכווץ' לי את הלב.
מרלין וניג
ולסיכום :
בכדל: 2 (אין שיחה בשתיים)
כוכבים: 4.5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה