להציל את מיסטר בנקס - אישה אחת מול העולם

"מרי פופינס" הוא אחד מהסרטים האהובים עלי, ופה אני לגמרי בטוחה שאני לא היחידה  (לעומת כל מיני סרטים ביזאריים ממזרח הונגריה שנעשו בתחילת המאה, ששם יכול להיות שאני לבד). נכון, לא ראיתי אותו המון זמן, אבל אין ספק שהוא מרכיב לא קטן בילדותי ובילדותם של עוד רבות ורבים. וכך מצאתי את עצמי נלהבת לקראת הסרט שנעשה על מרי פופינס, "להציל את מר בנקס". חבל, כי כבר לפי השם היתי צריכה לדעת שהסרט יילך בכיוון הלא נכון.

אמה תומפסון המעולה היא פי.אל. טרברס, 

הסופרת שאחראית על הבאתה לעולם של מרי פופינס,

וטום הנקס, הנחמד כתמיד, הוא וולט דיסני, שאחראי על העלתה על המסך, ועל הגירסא של דיסני שכולנו מכירות היום.  
במשך 20 שנה ניסו בחברת וולט דיסני לשכנע את טרברס להפוך את מרי פופינס לדמות קולנועית, והיא סירבה.
הסרט מגולל את סיפור עשייתו של הסרט בסופו של דבר, כאשר הוא מבוסס על הקלטות וחומרים אמיתיים. תוך פלאשים אל ילדותה של טרברס. במהלך הסרט טרברס נוסעת לארה"ב ועוברת מסע עינויים מוחלט מצד הפאנל הגברי של דיסני, שפשוט מוכרח להראות לה שהם יודעים טוב ממנה מה יהיה טוב לגיבורה שלה.

מה שהגברים הללו עושים בסרט, יכול להיחשב לגמרי כ"הסגברה" (באנגלית, mensplaining). כאשר גבר מסביר לך מדוע את טועה כשאת צודקת, איך לעשות משהו שאת כבר יודעת לעשות, או מנסה לשכנע אותך בעובדות הנוגעות לעולם שבו את מבינה בדיוק כמוהו, ולעיתים אף יותר (עוד על הסגברה אפשר למצוא במאמר המעולה של ציפי ערן).

כאשר הגברים בסרט – המוזיקאים, המפיקים, ואפילו וולט דיסני עצמו, מנסים לשכנע את טרברס שהם מבינים טוב ממנה, מה יהיה טוב למרי פופינס – הם מבטלים לחלוטין את העובדה שטרברס היא זו שכתבה את הספר, הרעיונות שלה הם אלו שמועלים על הדפים, ובזכותה עולם שלם התאהב בדמות. כמובן, כל הפמלייה של דיסני יודעת טוב יותר מטרברס איך לעשות סרטים, בזה אין ספק.

אך הם משתמשים בתירוץ הזה על מנת לדרוך עליה ולהשפיל אותה בכל הזדמנות, לצחוק עליה מאחורי הגב, ולמעשה להדיח אותה כמה שיותר מהעשייה.

את כל זאת הם מתרצים בתירוצים עלילתיים כאלו ואחרים, שאחד מהם הוא התנגשות תרבויות – התרבות הבריטית "הסנובית" אל מול התרבות האמריקאית "הלבבית". כך, לא רק שהגברים בסרט חוטאים בהסגברה מוחלטת, הם גם שוחטים את התרבות הבריטית שאותה אינם מבינים, מראים אותה כמגוחכת על ידי תסריט, ומשחק מעט מוגזם של תומפסון, וגורמים לנו כצופים לרחם על טרברס במקום לנסות להבין אותה, או חלילה להזדהות איתה.

למעשה, הסרט אינו רק שובינסטי, אגדיל ואומר שהוא גם קולניאליסטי. האמריקאים לא הצליחו לכבוש את בריטניה פיזית? לא נורא. ניקח את מרי פופינס.

בעצם מדובר בסרט שמתחזה לחלוטין לסרט שמדבר על גיבורה נשית. למעשה הוא סרט שמספר כיצד רוחה של האישה נשברת על ידי העולם הגברי שמסביבה.

אישה שבמציאות מעולם לא סלחה לוולט דיסני על גירסתו לפופינס.
אישה מוכשרת שבראה עולם שלם וראתה אותו נהרס אל מול עיניה, והופך לדבר שהיא מעולם לא רצתה שיהיה. אישה בעלת רעיונות, דמיון וכוח, שמתקשה לתפקד בעולם תרבותי אחר משלה, שבו איש אינו מוכן אפילו לחשוב עליה כעל דמות חיובית, ומתחילת הסרט ועד סופו ישנו רק אדם אחד שמוכן להסתכל לה בעיניים ולחשוב שהיא אדם טוב יותר ממה שאחרים חושבים – וזה הנהג. וכך, מעמד נמוך אחד מתחבר למעמד נמוך אחר, ואפילו הוא (הנהג), נמצא במעמד גבוה מהאישה, שכן היא תלויה בו על מנת לנוע ממקום למקום.

בנוסף לכל הצרות, מדובר בסרט ארוך ממש – 125 דקות, שמרגיש כמו ארבע שעות.

והערה אחרונה שאינה קשורה לפמיניזם כלל – אפשר לקבל הרבה יותר מהסרט אם יצא לכן לראות את מרי פופינס אי פעם. חלק ניכר מהבדיחות (שחלקן עובדות), מבוסס על ההנחה שהצופה בקולנוע כבר ראתה את הסרט, ויודעת בדיוק מה קורה בו בסופו של דבר. וכך, במידה ולא ראית את הסרט, אני ממליצה לך פשוט לראות את מרי פופינס. גם סרט ארוך, וגם יותר טוב.

ליאור אלפנט

ולסיכום : 

בכדל – אפס (שלוש נשים, שתי מזכירות וטרברס אחת, לא מדברות בכלל אחת עם השניה מלבד "שלום")

ובכללי – שני כוכבים, כי אמה תומפסון ממש ממש טובה.