גנבת הספרים, נוער ושואה ?

מעשה מאד אמיץ עושה הבמאי בריאן פרסיבל כאשר הוא מביים סרט נוער על תקופת מלחמת העולם השנייה בלי איזכור קל שבקלים למחנות ולמכונת ההשמדה הנאצית. מדוע אמיץ? מכיוון שכמעט אף סרט שאני מכירה העוסק בנוער בתקופה זו, לא מוותר על האופציה הזו, ולו רק בשל האלמנט החינוכי, ויש לשער כי פרסיבל יחכה ויקבל גם ביקורת בסגנון: איך אפשר לעשות סרט על התקופה בלי להזכיר את השואה?

"גנבת הספרים" עוסק בליזל, ילדה סקרנית בת 12 שמועברת למשפחה אומנת היות ואימה לא מסוגלת יותר לגדל אותה (לא ממש ברורה הסיבה מדוע, ישנן השערות העולות במהלך הסרט אך אחסוך מכם את הספויילרים). אביה החורג החדש, הנס (ג'פרי ראש המצויין) מלמד אותה לקרוא ומעודד את אהבת הספרים שלה, בעוד אימה החורגת (אמלי ווטסון שעושה עבודה טובה גם כן) עסוקה בעיקר בלזעוף.
ליזל מתחברת עם אחד הילדים בשכונה, רודי, והוא גם זה שישמור את סודה כאשר המשפחה תחביא את מקס היהודי, בעקבות חוב של אב המשפחה לאביו של מקס. זהו גם הקשר היהודי היחידי כמעט בסיפור.

"גנבת הספרים" הוא סרט נוער, הוא משווק ככזה, הבמאי שלו מציג אותו ככזה, ואין סיבה לראות או לקרוא אותו בצורה אחרת. במובן הזה, בעיני מדובר באחד הסרטים החשובים והמיוחדים שנעשו בנושא, מכמה סיבות. את הראשונה הזכרתי למעלה, ובשנייה אדון עכשיו – מדובר בסרט לנוער על מלחמת העולם השנייה עם גיבורה ראשית נשית, עצמאית ואסרטיבית, אשר בעזרת שלוש דמויות אם, לא פחות, מלמדת את עצמה להיות לא רק אישה, אלא בן אדם. ליזל, שאימה האמיתית מסרה אותה לאימוץ, זוכה לשתי דמויות אם במקומה. אחת, רוזה, אימה החורגת, והשניה – אילזה, אשתו של ראש העיר, אשר מפתחת עימה קשר כמעט חסר מילים, המבוסס על קריאה משותפת בספרים בחדר הקריאה של אילזה.

בעולם שבו שורפים ספרים, וכל מקורות הידע עולים בעשן, הדמויות הנשיות והגבריות המקיפות את ליזל מלמדות אותה שידע שווה כוח, אבל לא רק כוח, אלא גם אנושיות.
כך מסעה של ליזל הופך דומה למסען של הנשים כולן (כמעט) במהלך ההיסטוריה – אלו שלא היתה להן גישה אל מקורות הידע, לספסל הלימודים כתלמידות וודאי כמורות ומרצות, אלו שלמדו לקרוא ולכתוב לבדן – אולי עם קצת עזרה – ובסופו של דבר הגיעו אל יצירת המאבק ויצירת שפה משלהן (כמובן שמדובר בהכללה גסה, נשים רבות יצאו למאבק גם ללא ידיעת קרוא וכתוב ומאבקן חשוב באותה מידה, אך הנקודה ברורה).

בזכות הספרים והקריאה מצליחה ליזל ליצור את השפה הזו, ובסצינה מרגשת במיוחד, כאשר הרחוב כולו נמצא במקלט עקב הפצצה אווירית, היא פותחת את פיה ומספרת את הסיפור שלה – שילוב בין פיקציה לאמת, משאירה את כולם מרותקים, וזוכה לחיבוק מאימה החורגת הנדמית אדישה. הלן סיקסו במאמרה "צחוקה של המדוזה" קוראת לנשים באשר הן למצוא את קולן ולהשמיע אותו לאחר שנים של דיכוי וסיפורים גבריים, וזה בדיוק מה שליזל עושה, לאחר קריאה בספרות גברית, היא מוצאת את קולה הנשי.

במידה זו, "גנבת הספרים" לא שונה בהרבה מ"משחקי הרעב". גיבורה נשית אסרטיבית בעולם של גברים שמחליטים על מלחמות מיותרות וסובלים משיגעון גדלות. בין קנטיפ לליזל כמה שנים בגיל והמון שנים בתקופה, אבל הצופות אותן צופות, ובהחלט מדובר בדמויות נשיות ראויות לצפייה בתוך הררי סרטי הנוער על השואה העוסקים בנערים, ועד שיגיע סרטו של ארי פולמן על אנה פרנק.

ובכל זאת אני רוצה לסייג ולומר, שהעובדה שהסרט נועד לנוער לא נותנת לו לגיטימציה לשני דברים: להיות עטוף בווייס אובר מיותר לחלוטין של מלאך המוות, שהופך את כל הסיפור לסוג של פנטזיה חסרת משמעות אמיתית, ולעובדה שהשחקנים מדברים אנגלית במבטא גרמני, וכך רב הסרט הם או מנסים לעשות מבטא גרמני או משתדלים לדבר אנגלית כמו שצריך, אם הם גרמנים. מדובר בסרט לנוער, הרוב יראו אותו עם כתוביות, מדוע לא לעשותו בשפת המקור? לעולם לא אבין זאת.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – 3

לא בכדל – 3.5