מועדון הלקוחות של דאלאס, הופעה מדהימה של גבריות "לא נכונה"

לאחרונה פורסמו הסטטיסטיקות לגבי התפקידים שבזכותם נשים קיבלו את אוסקר השחקנית הטובה ביותר. אפשר לראות שם בצורה די ברורה שחריגות ואחרות – שיגעון, נכות, זנות וכיו"ב, הן הדרך הנכונה לפרס. ואצל גברים – מכיוון ששם החריגות כנראה פחותה, נותר להם להסיר ולהעלות במשקלם, לפחות בזמן האחרון. כך, מת'יו מקונוהיי ב"מועדון הלקוחות של טקסס", הסיר כ20 ק"ג בשביל התפקיד, וקיבל מועמדות לאוסקר. האמת, מגיע לו. ולא בגלל הורדת המשקל, אלא פשוט מכיוון שהוא עושה כאן תפקיד מעולה ומשאיר את ימיו ב"קונטקט" הרחק מאחור.

"דאלאס" מתרחש באמצע שנות השמונים, ומספר סיפורו של רון וודרוף, קאובוי ד-לה-שמעטע מטקסס, שמגלה כי הוא חולה באיידס, ובמקום לקחת את התרופות שמציע לו בית החולים, מחליט לסחור בתרופות בעצמו.

בעוד סרטים מסוימים לוקחים את הדיכוטומיה של הגברי אל מול הנשי בייצוג של גברים אל מול נשים, הסרט הזה מתעסק בדימויים של גבריות אל מול עצמה. היום כבר יודעים שאיידס אינה "מחלה של הומואים", כמו שיודעים שאפשר לחיות עם הנגיף, ואי אפשר להידבק בלחיצת יד, אולם בעבר – זה היה רחוק מכך. כאשר רון מגלה כי הוא נדבק בנגיף, הוא נחשב על ידי חבריו ועל ידי החברה לפחות גבר.

על מנת להבהיר לנו הצופים מהו גבר אמיתי, סצינת הפתיחה של הסרט מראה לנו את מר וודרוף באמצע אקט מיני עם שתי בחורות בזמן רודיאו (ספורט שלעולם לא אבין) כאשר ברור לחלוטין שסמים מעורבים. כמו כן, הוא לא מפסיק לשתות ולקלל, להזמין זונות הבייתה ולהתייחס לנשים כאובייקט מיני בלבד – אפילו את האקט המיני עצמו הם מבצעים מאחור, כשהוא אפילו לא מסתכל על פניהן של הנשים והופך אותן לגוף ותו לא. כאשר המחלה תתגלה, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה ללכת למועדון חשפנות ולקחת את הגבריות שלו בחזרה – אך ללא הצלחה.

מול וודרוף נמצא רייאון (ג'ארד לטו שגם הוא השיל מעצמו מספר לא מועט של קילוגרמים), הומו טרנסווסטיס על גבול הטראנסג'נדר ללא ניתוח, מאד מודע לעצמו אשר משלב את הגברי והנשי ביחד. ברור שבהתחלה וודרוף אינו מוכן אפילו ללחוץ את ידו, אך בתהליך קבלת המחלה, מקבל על עצמו וודרוף גם סוגים שונים של גבריות, לא רק אצלו – אלא אצל האנשים הרבים שיצטרפו למועדון הלקוחות שיקים, 99 אחוז מהם הומואים.

אני רוצה להעלות את השאלה מדוע הבניית הגבריות האולטימטיבית בסרטים רבים קורית דרך יחס מזלזל ופוגעני כלפי נשים, וכלפי מיעוטים אחרים.

האם זה בגלל שאנחנו מבינים את עצמינו רק דרך האחר, כפי שטוען סרטר – למרות שאם זה כך, מדוע לא להבנות את הגבריות שלנו דרך גברים אחרים? הנה, סרטי אקשן רבים אינם מזלזלים בנשים (בעיקר כי הן לא נמצאות בהם, אבל מילא), ואין להטיל ספק כלל בגבריות של הגיבורים שלהם. הזלזול והפוגענות ב"דאלאס" כה עמוקים, עד שבשלב מסוים כמעט והגעתי לתיעוב מוחלט של הדמות הראשית, במקום להזדהות איתה.

על מנת להבהיר לנו את שינוי היחס של וודרוף כלפי נשים ולא רק כלפי גברים, ישנה דמות נוספת – ד"ר איב (ג'ניפר גרנר, לא הסירה גרם). איב, הלוא היא חווה, מלמדת את רון כיצד להסתכל על נשים בצורה שונה, בדיוק כפי שרייאון מלמד אותו כיצד להסתכל על הומואים בצורה שונה. הבעיה עם איב היא שהדמות שלה וגם השחקנית כל כך אנימיות, שהן מתגמדות לחלוטין אל מול מקונוהיי ולטו, שמפגיזים את המסך בהופעה מדהימה, באמת.

הדמות של איב הופכת את הסיפור לקיטשי וקצת צפוי בעיני, בעיקר כי הסיפור לא באמת זקוק לדמות שלה – הדמות של לטו מגלמת בתוכה את הדמויות הנשיות והגבריות גם יחד.

"דאלאס" מתעסק בשאלות חשובות ופוליטיות של חברות התרופות אל מול החולים, ושל החוק אל מול המוסר, אך בעיני הוא בעיקר מתעסק בגבריות "נכונה" ו-"לא נכונה", וזוהי גם הנקודה החלשה בסרט, שנראה לעיתים כאילו הוא מציג לנו את המחלה הנוראית כעונש על התנהגות גברית "לא נכונה".

ונקודה למחשבה לגבי מבחן בכדל – במבט ראשון הסרט לא עובר, הדמות של ג'ניפר גרנר מדברת אך ורק עם אישה נוספת אחת, בבית החולים, לגבי גבר. אך מצד שני, דמותו של ג'ארד לטו מתייחסת לעצמה כאל אישה – מדברת בנקבה, לובשת בגדי נשים ומתיייחס לעצמו כאישה לכל דבר ועניין, ואם מתייחסים אליו כאל אישה – הסרט עובר בהצלחה את המבחן.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה וחצי כוכבים.