אינה דומה ראיה
לשמיעה. סרטו של ספייק ג'ונז
"היא" מנסה לספר לנו סיפור אהבה עתידני בו ה"קולות"
בפוקוס. הניואנסים והמוסיקה, הם אלו שיוצרים את התשוקה וההתאהבות, לא המראה. בעידן
הפוסט פוסט מודרני, עידן של אובדן ומערכות שקורסות, נדמה כי ברור יותר שהאהבה הממוסדת
מעוררת סימני שאלה ולכן יכולה להתפתח אהבה כזו בין כותב מכתבים בשם תיאודור לתוכנת
מחשב שתוכנתה עבורו, בשם סמנתה.
אז נתחיל מזה שאהבתי
את הצבעוניות של הסרט ואני לא מתאפקת וחייבת להודות שגם סוף סוף סרט שממש אהבתי את
התלבושות של הגיבורים (גברים ונשים כאחד. החולצות המכופתרות של איימי, זה בכלל).
אבל כל זה חסר חשיבות בשפה האינטימית שמחברת בין תיאודור לסמנתה. שפה בה אין ממשות.
תיאודור הוא גבר לא
שגרתי. מצד אחד הוא כמו כל הגברים- חרמן (שונאת את המלה הזו אבל זה מה שהוא),
מנוכר ואמורפי. אח"כ הוא גם רגיש וחכם. וחוץ מזה הוא בתהליך גירושים מחברת
נעוריו ואשתו בשנים האחרונות, קתרין, אבל
גם זה משל, כי הוא למעשה על סף גירושים מהעבר שלו בדיוק כמו שהמאה הנוכחית נפרדה
מהעבר שלה.
בתוך כל זה אנו
נחשפים לשגרת יומו. שגרה טכנולוגית ואסקפיסטית שמשקפת את המודרניזציה.
מאה עצובה
בה אנשים מדברים אל עצמם. שיגרה בה מישהו אנונימי כותב להם את מכתבי האהבה, עידן
כזה בו המחשב כובש את הלב ומולך על הרעיונות. בשגרה כזו אנו הולכים ומתרחקים מחמשת
החושים של האדם, מהטבע האנושי- ולמעשה, גם אנחנו הופכים מתוכנתים לרעיונות חברתיים
של בני אדם. בתוך הבדידות האיומה הזו אתה כבר לא מסוגל לפתח אמפתיה אנושית. למעשה
ה"חרמנות" שלך קיימת כל עוד היא וירטואלית וכאשר זה מגיע למימוש לגוף,
רעד נגד רעד, אתה לא שם. אתה לא מסוגל לתת מעצמך מילימטר של אינטימיות כשהיא
ממשית. אתה מסוגל לתת עד אין סוף כשזה לא מחייב אותך לצאת מהקונכייה שלך. ושם זו
לא חכמה.
השדה הווירטואלי מאפשר לך בעצם לברוח לאן שרק תחפוץ. ליצור לעצמך ישות
וקשרים וירטואליים לא מחייבים. אבל כל זה לא ינצח את המציאות כי במציאות כל זה לא
קיים.
גוף האישה הוא טקסט
בפני עצמו בסיפור ובעיצוב הקונפליקט של תיאודור. המערכה הראשונה של הסרט מפגישה
אותנו עם הדמויות ועם הקשר שנרקם הגבר לבין התוכנה. המערכה השנייה מאפשרת לנו
להיכנס למורכבות ולכאב של הקשר. המרק פה קצת לא מעורבב וקיים פער בין עיצוב
המערכות למרות שהמערכה השנייה חזקה יותר ברמת הפאנץ'.
יש מרחק רב בין הנשים
המציאותיות בסרט לנשים הווירטואליות. בשדה הווירטואלי העירום הנשי נגיש. אתה יכול
לשבוע מאינסוף מראות. אתה גם יכול להזמין חלק מה "גופות" האלו אליך
הביתה. אבל בהיעדר קשר עמוק שיפרוט על מיתרי הלב, הגוף לא ישתף פעולה. וזה אגב הצד
המאוד נשי בתיאודור. הוא לא מסוגל לשכב עם כל אישה ולמרות שהוא "חרמן"
כמו רוב הגברים, הסקס בכלל לא מהווה פרמטר מרכזי אצלו בקשר עם סמנתה וגם לא המראה החיצוני,
שהרי היא חסרת גוף.
הנשים המציאותיות
המרכזיות בסרט הן קתרין אשתו ובהמשך גרושתו של תיאודור וידידתו הטובה איימי. שתיהן
יפות ומוכשרות ורגישות, מעמיקות ומבקשות יותר ממה שהגברים שלהן מסוגלים להבין.
הנשים הפחות מרכזיות במציאות הן שני דייטים כושלים של תיאודור. האחד עם רווקה
נואשת והשני עם גופה להשאלה. שתי הנשים האלו מעוצבות באופן מביך. תיאודור דוחה
אותן על הסף. חתיכות, חתיכות אבל זה לא מספיק. צריך גם נשמה ועומק בגוף הזה. כיף,
מפתה, מדליק, מחרמן אבל זה לא מספיק. צריך גם השתוקקות וגעגוע ותשוקה שמגיעים
ממקום שהוא מעבר לביולוגי/כימי.
לכאורה, נפלא. מזכיר
קצת את ההגדרה של ז'אן פול סארטר שכתב שמהות המציאות היא חוסר, מחסור אוניברסלי
ונצחי. וזו גם מהות ההשתוקקות- חלק ממך שחסר לך ונמצא באחר. אבל...לא, לא, חכו
רגע. מה עם הנשים הווירטואליות? למה צריך לתקוע ערום נשי מלא של אישה בהריון?
וירטואלי, וירטואלי אבל בהחלט מחפצן ופוגע בכבודה. כל הערום הנגיש הזה (עריות
בעברית) חללים שלמים של ערום ווירטואלי, בועות סבון שמסבנות ומשרתות בעיקר גברים. אפילו
במשחק מחשב היצור הווירטואלי אומר לתיאודור "אני שונא נשים הן רק בוכות כל הזמן" בקיצור לא. למעט... סמנתה. הקול הנשי המדגדג
הזה שאתה כאילו שומע עמוק מבטן האדמה שלך. הקצב הזה שמרטיט לך את הגוף שגורם לך
לתחושה כזו של ליטוף בגב התחתון. זו סמנתה. כל כך הרבה גוונים וניואנסים ורגשות-
דרך המילים. ושימו לב, הסצנה היפה ביותר (והגאונית) בסרט היא סצנת סקס מלאה
ב"בלק" גמור בין תיאודור לסמנתה. חושך. רק קולות, תשוקה, רגשות ועומק. הסצנה
הזו ב"היא" רוקמת את החיבור הזה בין גבר לאישה באופן מעורר השראה. חיבור
בין נפשות ולאו דווקא בין גופות. הגניחות, המילים, התיאורים, הביטויים. מרקחת
נפלאה של אהבה והכי קרוב לממשי.
בהיעדר אנושיות בעודך
מספר זהות, מטושטש בהמונים, מתחרה עם דוגמנים - תוכנת מחשב שלא תצפה ממך לכלום
תשיב לך את הביטחון בעצמך ובקיום (עד שתגלה שגם זו קונספירציה למציאות). הסרט עצמו
מעורר שאלות ותהיות שחשוב לעורר גם בסוגיות מגדריות וגם בסוגיות פילוסופיות. ובכלל איימי עם החולצות היפות אומרת בסרט את מה
שאני חושבת כבר הרבה זמן- "כל מי שמתאהב דפוק".
מרלין וניג
ולסיכום :
בכדל-3 (עם הסתייגות
במספר סעיפים)
כוכבים-3.5
אני רואה את זה ככה - עוד פנטזיה של גבר, ולראיה למרות שלא רואים את השחקנית היא חייבת להיות "סקרלט ג'והנסון" כדי שהפנטזיה העצומה של "מי זו האשה המסתורית עם הקול הסקסי" כמובן תכוון לבחורה כמו ג'והנסן. הגיבור הוא גבר, מושא הפנטזיה היא ג'והנסן, לא משנה שאין לה גוף, גיקים מעדיפים לדמיין על דמות בדיונית מאשר להתמודד עם אשה בשר ודם. אבל מה לעשות, עד שלא יהיו מספיק נשים שיביימו סרטים מצליחים (כמה יש כאלה בדיוק) אנחנו נמשיך לראות את העולם רק מנקודת המבט של הגברים.
השבמחק