חלום אמריקאי - מה עוד נשאר לכתוב ?

חלום אמריקאי של דיוויד או ראסל כבר כמעט מיצה את כמות הביקורות שנכתבו עליו. על מה לא כתבו לגבי הסרט הזה, על האורך שלו, על הזיוף מול האותנטי, על המחשופים הבלתי נגמרים של איימי אדמס והאם יש צורך בהם בכלל, על ההשוואה בין קולנוע ליצירת אומנות והזיוף שלה אל מול הזיוף שלו. אני מרגישה שכמעט כל משפט שהתחשק לי לכתוב כבר נכתב. לכן, אני מעדיפה להתמקד במשהו אחר – בשתי הגיבורות של הסרט, אחת מול השנייה ומול הגברים המקיפים אותם.

במשפט – חלום אמריקאי מספר על מזימת גניבה מטורפת, שרוקמים זוג נוכלים ובלש אפ.בי.איי. אחד.

ג'ניפר לורנס אהובתי היא רוזלין, אשתו ה"מעט טראשית" של אירווינג רוזנברג, הלוא הוא כריסטיאן בייל. הוא לא אוהב אותה, היא לא אוהבת אותו, שניהם אוהבים את הילד שלה. מצד שני, יש את איימי אדמס, סידני. חשפנית לשעבר והמאהבת הנוכחית של בייל כמו גם שותפתו לעסקים. הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, שניהם אוהבים את דיוק אלינגטון.

הסרט מנסה להציג בפירוש שתי סוגים של נשים, אחת – האישה החוקית, שאיש אינו אוהב ואינו מעריך, הנתפשת כטיפשה גמורה, עול על הבעל ועל העולם, ומה לא.   

במסגרת הזיוף שעליו מדבר הסרט, רק הגיוני שהאישה החוקית היא זו שתיוצג כדמות שלילית, שהרי מה שאמור להיות יפה, טוב ונכון – הוא אינו כזה. במונולוג ארוך היא מסבירה כיצד הבושם הכי טוב בעולם הוא קצת מסריח, מה שבהחלט נכון לגבי מערכת היחסים של בעלה ושל המאהבת שלו, וגם נכון לגבי מערכת היחסים שלה ושל בעלה, רק הפוך – הרבה מסריח ולפעמים טוב.

לעומתה, סידני, המאהבת -  היא קרובה לשלמות. אירווינג אוהב אותה, ריצ'י הבלש (ברדלי קופר) אוהב אותה, היא חכמה, מתוחכמת, ובלעדיה כלום לא יוכל לזוז.

המחשופים העצומים שלה למעשה מספרים את הסיפור שהסרט כולו רוצה להציג – להראות כמעט הכל, אבל להשאיר את הכי חשוב מכוסה. מכסים אחד, מגלים אחר.

אבל סידני היא יותר מזה – היא דמות כל כך מושלמת, שהיא לא מוכנה לשכב עם מישהו אחר מלבד בייל עד שהיא תרגיש שיש שם משהו אמיתי. היא עומדת על שלה, ה"לא" שלה, הוא "לא", ואף גבר אחר, או שום דבר, לא יצליח להזיז אותה מהדעות שלה, או לחדור את הגבולות הפיזיים שלה. כך, למרות שנראה כאילו גופה פתוח לרווחה, הוא למעשה ברשותה בלבד.

כמעט.

באחת הסצינות הטובות ביותר בסרט, סידני ורוזלין מתעמתות בשירותים, בזמן סגירת עסקה ענקית שעושים הגברים בחוץ. רוזלין מספרת לסידני שבעלה לעולם לא יעזוב אותה, שסידני רקובה מבפנים, ושהיא תגרום לה להתחרט על מה שעשתה למשפחה שלה. סידני אומרת לה בתגובה שגם היא, רוזלין, רקובה מבפנים, ורוזלין מגיעה למסקנה ששתיהן רקובות מבפנים ואולי זה מה שאירווין אוהב בהן. "לפעמים – אומרת רוזלין לסידני – כל מה שיש לך בחיים הם בחירות דפוקות ואומללות". כשהיא מסיימת להגיד את זה, היא מנשקת את סידני על הפה, ומורחת עליה את כל האודם שלה. היא חודרת אל המרחב הפרטי של סידני, מרחב מקודש אליו סידני לא מרשה לאיש להתקרב ללא אישורה, אבל רוזלין לא שואלת.

היא מורחת את האודם שלה על הפה של סידני, וקושרת בין שתי הנשים, אחת מרוחה על השנייה, אחת בתוך המרחב של השנייה, שונות כל כך ודומות כל כך.

הנשיקה הזו היא סמל. היא לא סקסית ואין בה שום דבר מיני, יש בה רק דבר אחד – להגדיר את השליטה של רוזלין בסיטואציה. רוזלין לא מסוגלת באמת לשלוט בקורה סביבה, גם כשהיא חושבת שכן, אבל היא משנה לחלוטין את נקודת המבט של סידני, מעתה והלאה, עד סוף הסרט (שנראה שלא יגיע אף פעם, אבל זה כבר עניין אחר).

"חלום אמריקאי" הוא בהחלט ארוך מדי, אך גם מהנה ביותר. כן, דיוויד או. ראסל הלביש את איימי אדמס במחשופים כאלו שמאד קשה להתרכז בסיטואציות על המסך, אבל הוא גם בנה שתי דמויות נשיות מעניינות, שאפשר להמשיך לדבר עליהן שעות, אבל אין לי מספיק מקום.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – 2 (מדברות אחת עם השנייה רק על גברים)

לא בכדל – 3 וחצי