השנה יצאו בישראל 237
סרטים, מתוכם 17 בוימו על ידי נשים (חלקם יחד עם גברים).
אנחנו המבקרות מתחייבות לצפות בסרטים, לנתח אותם, לכתוב עליהם, לדון בהם, לחיות אותם, לאהוב או לשנוא אותם. כל זאת נעשה בעיני אישה למה ? נורא פשוט, כי אנחנו נשים שאוהבות ונושמות קולנוע.
יום ראשון, 28 בדצמבר 2014
יום חמישי, 25 בדצמבר 2014
כמו שאת
בתזמון
שהוא ככל הנראה לא מקרי יוצא "כמו שאת" לאקרנים בישראל באותו היום כמו
"התיאוריה של הכל", הסרט האוטוביוגרפי על סטיבן הוקינג. שני הסרטים הם
כמו תמונת מראה אחד של השני. במרכז שניהם עומד חולה ALS, המחלה הניוונית האיומה הקרויה גם "מחלת
לו גריג". אל מול הגיבור של האחד, גבר מפורסם מאוד, עומדת אישה בדיונית. כל
מהותו של של הסרט על הוקינג היא להנציח את עליונותו של השכל. "כמו שאת"
חוגג דווקא את עליונותה של הנפש.
אידה
ואז מגיע סרט כמו "אידה". סרט שגורם לך לשכוח את כל מה שחשבת שאתה יודע על קולנוע. סרט שהוא מפעים, עוצר נשימה, מרהיב ומהפנט, עד כדי כך שהוא שגורם למבקרי קולנוע כמו כותבת שורות אלה לאבד את הצפון, ולפתוח בפסקה מלאת סופרלטיבים. ובכל זאת "אידה" הוא סרט ששווה לשבור עבורו את המבנה הקבוע המאפיין ביקורות קולנוע. כל ניסיון לתרגם את החוויה העל חושית שהסרט מעביר את הצופה – למילים, הוא כמעט בלתי אפשרי.
יום ראשון, 21 בדצמבר 2014
יונה
אחרי כמעט
30 שנים ממותה, היוצרים הישראלים לא שבעים מיונה וולך. רק בשנתיים האחרונות נעשה
עליה סרט דוקומנטרי ("שבעת הסלילים של יונה וולך"), שתי הצגות
("כשתבוא לשכב איתי", "ציפור אש") היא זכתה לפרק בסדרה הנפלאה
של חגי לוי (המקוללים) , פרויקט קולנועי בפיתוח של התסריטאי עמית גור, הפעם על
התקופה בה גססה מסרטן, ולבסוף סרטו המדובר של ניר ברגמן, "יונה". ברגמן
מיקד את הסרט בשנות נעוריה של וולך ובאשפוזה בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה
בירושלים. נדמה כי ברגמן ודיתה גרי, שכתבה עמו את התסריט, ביקשו להתחקות אחר החומר
ממנו התפתחה הצלחתה של וולך ובהשפעת הרדיפה אחר חלומות ותהילה על נפש האדם.
יום ראשון, 7 בדצמבר 2014
רוז ווטר
תחילתו
של רוז ווטר בזכרונותיו של גיבור הסרט, מזיאר בהארי, מהמסגדים של אירן, מריחות
הזיעה ומי הורדים, מזכרונות שהוא נוצר על אחותו הקומוניסטית, שמתה בכלא האירני.
אולם הסרט קרוי על שם רוזווטר אחר לגמרי – חוקרו של בהארי בכלא האירני, בו נכלא
באשמת ריגול. למה נקרא הסרט "רוז ווטר" בשתי מילים ולא רוזווטר במילה
אחת או פשוט מי ורדים? לאלוהי התרגום הפתרונים.
6 גיבורים
לסרט "6 גיבורים" הלכתי עם מתבגרת הבית. בכל זאת סרט
אנימציה של דיסני, עם רובוט רפואי לבן שמנמן וחמוד וחבורה של חנונים שהופכים לגיבורי על – רציתי
פרספקטיבה נשית מהגיל המתאים. קראנו שתינו את התקציר לפני הצפיה " גאון טכנולוגי בשם הירו המדה והרובוט שלו
ביימאקס מוצאים את עצמם בתוך השתלשלות אירועים המאיימת להרוס את העיר סאן
פרנסיוקיו. השניים משלבים כוחות עם צוות חסר מוטיבציה של לוחמי פשע בתחילת דרכם
במשימה להציל את העיר" והתגובה
הראשונה של המתבגרת ברגע שיצאנו הייתה: אין קשר בין התקציר לבין הסרט. "זה
בכלל סרט על ילד שמתמודד עם אובדן ומבין בסוף שהדבר הכי חשוב בחיים זה
חברים," סיכמה הנערה בפסקנות. כאן נפתחה השיחה הבאה שבסופה הבנתי (קצת) פער
דורות מהו.
יום שני, 1 בדצמבר 2014
למה זה מגיע לי
כחלק מעוונותי הרבים
(ביניהם סרטי חלל ואקשן אידיוטי עם ליאם ניסן) אפשר למצוא גם קומדיות צרפתיות
קלילות. כיף לי לשמוע צרפתית, להתנתק לרגע מדברים רציניים יותר, ולתת לעצמי לשקוע
בתוך עולם של בדיחות קרש עם מבטא וכמעט תמיד בגט. "למה זה מגיע לי" היא
בדיוק קומדיה כזו.
יום חמישי, 20 בנובמבר 2014
פוקס קצ'ר
בכל שנה מביאה עמה
עונת האוסקרים הנוצצת אווירת סקרנות והתרגשות. למרות זאת, היא סובלת מתופעת לוואי
מעיקה ומוכרת למדי המכונה "סרטי האוסקר הקלאסיים". מדובר בסרטים שנדמה
כאילו נוצקו הישר לתוך תבנית, או נוסחא מדויקת, שהיא החומר ממנו עשוי הפסלון
המוזהב, ולמעשה נוצרו אך ורק על מנת להגיע אליו, ולא בהכרח ללב או עניין הצופה.
בנוסף, המיתוג של סרט שעתיד לצאת לאקרנים ככזה שיהיה מועמד מוביל לאוסקר
מעמיד אותו בפני רף ציפיות גבוה, ומה רבה האכזבה, כמו במקרה של פוקס קצ'ר, כשמתברר
שהוא סתמי, וחסר כל ייחוד.
יום שני, 17 בנובמבר 2014
טראש
כל סרט של סטיבן
דלדרי שראיתי – אהבתי. "השעות" ו"בילי אליוט" הן יצירות
מדהימות בעיני ("השעות" במיוחד), וגם "נער קריאה" היה טוב
מאד. הציפיות מ"טראש" היו גבוהות, והאמת – הסרט כמעט וענה עליהן. אבל רק
כמעט.
יום שישי, 31 באוקטובר 2014
זעם
במשפט אחד אפשר לסכם
את "זעם" של דיוויד אייר כך: סרט של גבר, שמתאר גברים שנלחמים בגברים
אחרים כדי להראות עד כמה הם גברים. אבל מה לעשות שביקורת צריכה להיות יותר ממשפט,
אז ארחיב בנושא.
יום חמישי, 23 באוקטובר 2014
מכאן אני ממשיך
קומדיה בכיכובם
של טינה פיי וג׳ייסון ביטמן ובליווי השחקנים אדם דרייבר, קת׳רין האן וטימות׳י
אוליפנט נשמעת כמו חלום. ובאמת מאוד רציתי לראות את הסרט, כי כבר עברו כמעט שנתיים מאז
״רוק 30״, ולא יעזרו כל השידורים החוזרים ביס קומדי וההקלטות הישנות, אני מתגעגעת לליז למון, האשה שהכי מצחיקה אותי בטלוויזיה.אז יכול להיות שהתעלמתי מהסימנים
המזהירים, כי הרי טינה פיי בתפקיד אחות גדולה יהודיה פשוט לא יכול לעבוד ומעריצה
שרופה כמוני היתה צריכה לדעת את זה ולהסיק את המסקנות הנדרשות. אבל לא, הלכתי
כעיוורת, מסנוורת מאור כוכבי הטלוויזיה ישר לאפילת אולם הקולנוע, שום דבר לא הכין
אותי לחושך הגדול.
יום שישי, 17 באוקטובר 2014
וויפלאש
בכל תחום
דעת ומקצוע ישנו גרף, למעלה במרומיו יושבים המצטיינים, הגאונים, מתחת להם בסדר
יורד לפי רמת בינוניותם, כל השאר. בעולם האמנות, בייחוד בתחומים שבהם נדרש
פרפורמנס שהוא גם בקבוצה וגם סולו, אי אפשר לזייף. או שאתה מצטיין או שאתה לא.
נעלמת
עוד כשדיוויד פינצ'ר
שם את ראשה של גוונית פלטרו בתוך קופסא ב"שבעה חטאים", חשדתי בו שהוא לא
במיוחד מחבב נשים. למעשה, להוציא את "נערה עם קעקוע דרקון", קשה למצוא
גיבורות נשיות חיוביות אצל פינצ'ר – וגם בקעקוע דרקון לא מדובר בדמות החיובית
בעולם. אבל מכאן ועד המניפסט המיזוגני בשם "נעלמת", הדרך נראתה לי
ארוכה.
יום שבת, 11 באוקטובר 2014
יום שישי, 10 באוקטובר 2014
מיתה טובה
"מיתה טובה" של טל גרניט ושרון מימון
תפס אותי לא מוכנה. הקרנה של יום שישי בצהריים, כמה שעות לפני המפגש המשפחתי
המסורתי אצל סבתי הסובלת מדמנציה (שזה רק קצת שונה מאלצהיימר ומסתבר שזה עניין של
גיל אבל זה לא לפה). את הביקורת הזו אני כותבת למרות שיכול להיות שישנם חלקים שלמים מהסרט שלא
הצלחתי לראות פשוט מהסיבה שיבבתי בלי הרף, עד כדי כך שבסיום הסרט אנשים שישבו
בשורה איתי שאלו חברות שהיתי איתן – מי זאת זו שיללה כל הסרט? ואני הסמקתי בצד
וברחתי.
יום שלישי, 7 באוקטובר 2014
השקר הטוב
"השקר הטוב" הוא בדיוק כזה – שקר טוב. כמו שהכרזה של הסרט
אינה מעידה על תוכנו – ריס ווית'רספון מככבת עליה אבל למעשה היא בתפקיד משנה ומופיעה לקראת אמצע הסרט – כך גם הסרט עצמו הוא מעין פעולת הסחה אחת גדולה, שלא
נראה את הפיל שבאמצע החדר.
יום ראשון, 21 בספטמבר 2014
גט – המשפט של ויויאן אמסלם
רציתי לכתוב כאן המון
מילים על כמה שאני חושבת שרונית אלקבץ ושלומי אלקבץ הם יוצרי הקולנוע החשובים
ביותר בקולנוע הישראלי היום, ואיך הטרילוגיה שלהם על ויויאן אמסלם ומסע הייסורים
שלה, היא יצירת מופת מושלמת שמגדירה מחדש את הקולנוע בעיני. אבל אני מוגבלת במקום,
אז במקום זה אכתוב רק על "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", ואולי רק קצת
מעבר לזה.
יום שישי, 8 באוגוסט 2014
מסע של מאה צעדים
כמו גויאבות, כוסברה
או רגל קרושה, כך האוכל ההודי לתייר המערבי בתת היבשת: או שמתים עליו, או שעושים
כל מה שאפשר כדי להתרחק ממנו. השניות הזו במחלוקת נכונה לביקור בהודו באופן כללי:
או שנכבשים מייד על ידי נופי הימלאיה הפראיים, התרבות המרתקת, המקדשים המצועצעים
ותחושת החופש המשכרת, או שנותנים לצפיפות, לזוהמה ולפרות ברחובות לתת את הטון.
אני, כמו שבטח אפשר להבין, שייכת לאנשים מהסוג הראשון, גם בנוגע לאוכל ההודי וגם
בנוגע
לארץ עצמה. "מסע של מאה צעדים" שטף אותי בגל של נוסטלגיה, מגובה
בריחות וטעמים מוחשיים לחלוטין, על אף שהוא מתרחש למעשה בצרפת. ובדומה
ל"שוקולד", אחד מסרטיו היותר מצליחים של הבמאי השבדי לאסה הלסטרום,
ששילב יפה כל כך בין תשוקה ואוכל והתרחש גם הוא בצרפת, גם פה מדובר בפיל-גוד מובי
מהמעלה הראשונה.
יום חמישי, 31 ביולי 2014
קסם לאור ירח
משנה לשנה נעשה לי
קשה יותר לראות את סרטיו של וודי אלן. חייו הפרטיים מתערבבים לי עוד ועוד עם
האומנות שלו, ולפעמים נדמה לי כי הסיבה היחידה שאני רואה את הסרטים שלו היא אותה סיבה שבגללה אני עדיין רואה סרטים של פולנסקי, שומעת לעיתים זוהר ארגוב, טאטו להקה מופלאה
בעיני, אני קוראת "הארץ", וכל היומיום שלנו משולב עם עברייני מין
שחלקם אפילו הוכחה אשמתם, אני חושבת שזה יהיה פשוט צבוע לא ללכת לראות סרט של
וודי אלן בגלל שהוא התחתן עם בתו החורגת ובתו השנייה האשימה אותו בהתעללות מינית. וגם, בכל זאת,
מדובר ביוצר שעשה את "הרומן של עם אנני", ואת "שושנת קהיר
הסגולה". אין מצב שאני לא אראה את הסרט הבא שלו, פשוט אין מצב.
יום ראשון, 20 ביולי 2014
סקס טייפ
קמרון דיאז היא וטראנית בתחום הקומדיה הכל-אמריקנית שוברת הקופות עוד
מימי "משתגעים על מרי" שם התגלתה במלוא הבלונד והיכולות הקומיות
המפותחות (שקיימות בהחלט, בלי צחוק). נראה שבסרט "סקס טייפ" עומדת דיאז
בפתחה של תקופה חדשה. היא אינה עוד הרווקה הנחשקת, כעת היא אנני, אמא לשני ילדים,
נשואה מזה עשור לג'יי (בגילומו של ג'ייסון סיגל) כותבת בלוג על אימהות ומנהלת משק
בית אמריקאי פרוורי טיפוסי. היכן היא, אותה קמרון דיאז לוהטת החמוקיים ולבנת השיניים אתם שואלים?
היא עדיין כאן אבל כעת, משעמם לה נורא.
יום חמישי, 17 ביולי 2014
הרופא הגרמני
מי שמכירה אותי יודעת
שאני מאד מתעניינת בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה (מתעניינת זו מילה עדינה, יש לי
אובססיה חמורה זו דרך טובה יותר להגדיר את זה), ולכן מאד שמחתי שסוף סוף הגיע
לארצנו סרטה של לוסיה פאוזנו – הרופא הגרמני. אני לא מפחדת מספויילרים כיוון
שבתקציר הסרט עצמו כתוב מי הוא אותו רופא, ולכן – אם אתן לא רוצות לדעת, אל תקראו
הלאה, אבל אם לא אכפת לכן, אני אשמח אם תמשיכו.
יום שבת, 5 ביולי 2014
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם
אפתח בוידוי – אני כמעט ולא קוראת פיקשן. הספרייה שלי בבית מורכבת
בעיקר מספרי עיון, וממש ממש קשה לי להתרכז ברומנים כאלו ואחרים. כל אחת ומה שעושה
לה את זה, אני משערת.
אבל את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", כן
קראתי. קראתי כי מישהי אמרה לי שהיא נקרעה מצחוק
בקול רם בקריאה, ובאותו זמן היה
לי חסר מאד ספרים כאלו. אז קראתי. ונקרעתי מצחוק גם. וגם בתחילת
הסרט צחקתי, אבל
זה כבר לביקורת.
יום רביעי, 2 ביולי 2014
אשמת הכוכבים
כשאני חושבת על כך שבימנו
המקורות התרבותיים של הנוער בנושא המורכב של
אהבה שייכים כמעט בלעדית לאינטרנט, לטלוויזיה ולקולנוע, אני מבינה שכנראה שנערה
ממוצעת רואה אהבה כהיכנעות לערפד, מלחמה במשחקי הרעב, ריקודים חושניים או סתם
מיניות לא מוסברות של כוכבות משובטות ואז מגיע "אשמת הכוכבים".
יום שבת, 14 ביוני 2014
יומיים ולילה
האחים דרדן ובני
הדודים שלי הם הדברים שאני הכי אוהבת שיצאו מבלגיה. אך בעוד בני הדוד שלי עסוקים
בלהסב לי אושר בלתי נדלה, האחים דרדן בעיקר מבאסים אותי לאחרונה. במסגרת הפתיחה של
פסטיבל הסטודנטים (שאני מאד אוהבת) צפיתי בסרט החדש שלהם, שהיה אחד הפייבוריטים
בקאן, "שני ימים ולילה", וקיוויתי שכמו שאני אוהבת את מריון קוטיאר, ככה
גם ארגיש כלפי הסרט.
יום שלישי, 10 ביוני 2014
מלפיסנט
גם האדוקים שבחברי
מחנה ג'ניפר אניסטון, עליו אני נמנית, יתקשו להכחיש שאנג'לינה ג'ולי היא בחורה
מוצלחת.
יום שלישי, 27 במאי 2014
גרייס ממונקו
דמיינתי את עצמי
יושבת בחשיכת הקולנוע וצופה בהתגשמות הפנטזיה שלי כילדה בת חמש, והנה אני נסיכה
תמירה ויפה ויש נסיך וארמון והכל כל כך יפה ומענין וטוב. ואז הסרט התחיל וכמו דלת
חלודה וישנה הכול חרק ברעשים מרגיזים.
יום שני, 26 במאי 2014
בן יחיד
מעצם
היותו של הקולנוע מדיום גברי בעיקרו, בו מרבית היוצרים – מפיקים, תסריטאים ובמאים –
הם גברים, ניתן לראות לא מעט סרטים שעוסקים בקשר של אבות ובנים בתוך המשפחה, אולם
מעטים הסרטים ששמים במרכז את אמא. מעטים עוד יותר הסרטים שמספרים את הסיפור מנקודת
מבטה של האם, ולא של הילדים המנסים להתמודד עימה. "בן יחיד", זוכה פרס
דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון, לא רק שעושה את שני אלה, כלומר עוסק במערכת יחסים
קלוקלת בן אם לבנה ומביא את הסיפור מנקודת מבטה של האם, הוא גם חוטא בחטא
ההוליוודי האולטימטיבי: הגיבורה הראשית שלו, קורניליה, לא עוברת תהליך, לא משנה את
התנהגותה ולא לומדת שום לקח.
יום שישי, 23 במאי 2014
מפריח היונים
אני כותבת על הסרט באיחור מה אבל בכתיבה, כמו בחיים, לעולם לא מאוחר מידי כדי להגיד עוד משהו (בהנחה שהנחנו לרגע את ה"אגו" בצד ואנחנו בוחרים באמת הפנימית שלנו) ומה שמוכיח עוד יותר את הרלבנטיות של כתיבת הביקורת היא האולמות שממשיכים להתמלאות מפה לפה בקהל מגוון מאוד ופעיל מאוד שלדעתי עוד יחזור אל היצירה ויחפש חומר כתוב עליה וזה נפלא.
יום ראשון, 18 במאי 2014
X מן, העתיד שהיה
כאילו שלא הספיק לנו,
יצא עוד סרט של אקס-מן. בעוונותיי, זוהי סדרה שאני דווקא די אוהבת, ותמיד כיף לי
לראות, אבל לא הפעם.
יום שישי, 9 במאי 2014
פריז פינת ניו יורק
לא אהיה הראשונה
בעולם הזה לטעון שבעידן שבו אנו חיים, המרחק הגיאוגרפי כבר כמעט ולא מהווה מגבלה.
יש אינטרנט, יש תקשורת סלולרית מפותחת, ישנן אפשרויות רבות של ניידות וכו'.
הגלובליזציה הזו, שאינה אך ורק כלכלית, מאפשרת לנו להכיר יותר אנשים, מקומות,
שיטות חיים וכדומה. אז מדוע נדמה שככל שאנחנו מכירים יותר אנשים, ככה אנחנו זרים
יותר אחד לשני ולעצמנו?
יום ראשון, 20 באפריל 2014
מפוצלים
אל אוסף הגיבורות
בז'אנר החדש שמתהווה בזמן האחרון, שאני מעוניינת לכנותו בשם: "אחרונות גיבורי
הפעולה" ((Last Action Heroines – גיבורות של סרטי אקשן שנשארות
אחרונות על מנת להציל את העולם או על מנת להציל את עצמן, גיבורות שנשארות אחרונות
מתוך המשפחה שלהן, מתוך העולם שלהן, ובעיקר, שנשארות, לפעמים, אחרי הגברים –
מצטרפת גיבורה חדשה, טריס, מתוך הסרט: "מפוצלים", אשר כמו משחקי הרעב,
מבוסס על ספר נעורים מצליח.
הבן של אלוהים
נתחיל מגילוי נאות: עינת גלזר-זרחין היא עורכת הסרטים האהובה עלי.
כשאני יודעת שהיא שם, מאחורי הקלעים של היצירה, אני בטוחה שיהיה מדובר
מן הסתם ביצירת מופת. ואכן גלזר-זרחין לא מאכזבת גם הפעם בסרטם המדובר "הבן
של א-לוהים" של גיא נתיב וארז תדמור.
יום רביעי, 9 באפריל 2014
בחזרה לחיים
בשנה שעברה הגיעו
למסכי הקולנוע שלנו שני סרטים שעוסקים בזקנים "מורדים" בבתי אבות. אחד
מהם היה "קוורטט" בבימוי של דסטין הופמן (שהיה צריך להישאר שחקן),
והשני "השיר של מריון". שני הסרטים האלו לא היו טובים בעיני, מה שאומר
שלא ממש חיכיתי בקוצר רוח ל"בחזרה לחיים", סרט גריאטרי נוסף. אך ראו
איזה פלא, כקוטן הצפייה כך גודל ההפתעה.
יום שני, 7 באפריל 2014
סרט לגו
למעלה משמונים שנה
עברו מאז הומצא הלגו ע"י נגר דני אחד, ונראה שמאז הכל די סבבה בממלכת דנמרק: משחק
הילדים עם קוביות הפלסטיק הצבעוניות יצר סדרות פופולריות של עולמות מגניבים, ערים
וטירות ומקדשים ורכבות, עם טייק אוף על עשרות דמויות של גיבורי תרבות פופולרים. וכמובן
משחקי מחשב, סדרות טלוויזיה ולא פחות משישה פארקי שעשועים, בשלוש יבשות שונות.
אפילו אמני לגו יש היום, כך שברור שסרט באורך מלא היה רק עניין של זמן. בתור מותג שנבנה בעיקר
(אך לא רק) לילדים, נראה גם מבנה העלילה של סרט הלגו – ולא במקרה - כאילו נכתב על
ידי ילד בן עשר בהשראת כל סרטי האקשן והפנטזיה שראה אי פעם.
יום רביעי, 2 באפריל 2014
המבול
טרם צאתי לצפות בסרטו של דארן ארונופסקי "המבול" נוכחתי
לסערה סביב תרגומו המוטעה של שם הסרט שבמקור באנגלית נקרא "נח". בסיום
הצפייה בו, נשמתי לרווחה ששמו של הסרט "המבול" ולא "נח".
יום שני, 31 במרץ 2014
העבר
סרטו הקודם של אסגאר
פרחאדי, זוכה האוסקר לסרט הזר, "פרידה", היה אחד הסרטים שיותר אהבתי
ב-2012. חיכיתי כה הרבה ל"העבר", כך שכשהוא כבר הגיע לקולנוע, החלטתי
לחכות עוד קצת, ולכן הביקורת הזו נכתבה באיחור משמעותי.
יום רביעי, 12 במרץ 2014
ההיא שחוזרת הביתה, הדור שצעק זאב
עוד לפני שרואים
פריים אחד מסרטה של מיה דרייפוס, "ההיא שחוזרת הביתה", אפשר לדעת שמדובר
בסרט פמינסטי. הארכטיפ הספרותי המדבר על השיבה הביתה, עוסק בדרך כלל בגבר השב אל
ביתו, לרוב מהמלחמה. כך אודיסאוס, פרנהיים, מרטין גר – ועוד רבים אחרים. הגבר הוא
זה שחוזר הביתה ומגלה שלא רק הוא השתנה, אלא הכל השתנה. כאן, לראשונה, מדובר מהאות
הראשונה באישה החוזרת הביתה, ולא אישה ספציפית, אלא "היא". זו יכולה
להיות כל אחת מאיתנו.
יום שלישי, 11 במרץ 2014
נון-סטופ
לפעמים הקולנוע הוא סוג של בריחה לשעתיים. במקום אלכוהול או סגריה,
במקום נסיעה ללא מטרה אתה נכנס לזמן, מקום ועלילה מסוג אחר חווה ריגושים שאולי
בחיים לא תחווה והקסם פג- בתום שעתיים אתה חוזר לעצמך, מוצא את עצמך בדיוק באותו מקום על המושב האמצעי. כוחו של סרט טוב טמון במשך התוקף של הקסם.
יום ראשון, 9 במרץ 2014
הצ'אנס האחרון
שישי בצהרים, האיש
שלי אמר שגם הגדולה תאהב את הסרט, אז צירפתי את המתבגרת שלי ומיכל חברתי צירפה את
המתבגר שלה והלכנו, שתי אמהות ושני מתבגרים לקולנוע.
מיד כשהסרט נגמר, סיכמה אותו
מיכל ואמרה : הלוואי וגם אני היתי נשואה לג'ולס.
יום חמישי, 6 במרץ 2014
מלון גרנד בודפשט
הרגשות שלי כלפי ווס
אנדרסון מעורבים. מצד אחד, אני לא סובלת אותו. לא אהבתי אף סרט שלו, ובזמן האחרון
הפסקתי לנסות – את רכבת לדארג'ילינג, למשל, לא ראיתי בכלל. מצד שני, אין לי ספק
שהאסתטיקה שלו ראוייה לציון, גם אם לפעמים לציון גנאי, בגלל שהפריימים שלו כל כך
מתפקעים מרב אסטיקה שזה עושה יותר בחילה מאשר כיף.
יום שלישי, 4 במרץ 2014
בתוך לואין דיוויס, מגיע לי.
את "בתוך לואין
דיוויס" ראיתי פעם ראשונה בהקרנה מיוחדת עם התלמידים שלי לפני המון זמן,
וניקרתי חלק ניכר מהסרט. את הקטעים שזכרתי, לא אהבתי. כשהסרט עלה, וראיתי את
ההתלהבות הרבתית ממנו, אמרתי לעצמי, מה זה, איך זה יכול להיות שהסרט שישנתי בו כל
כך טוב נחשב לאחד הסרטים הטובים של השנה? אני חייבת לראות שוב. הלכתי, התוצאה
לפניכן.
יום חמישי, 27 בפברואר 2014
מקום בגן עדן, מחשבות רבות...
יום שני, 17 בפברואר 2014
נברסקה - סרט נפלא בכביש לא נוח
יש לנו נטייה לחשוב שהחיים
של ההורים שלנו התחילו כשנולדנו , או לכל הפחות כשהם נישאו. אם יש תמונה של אמא
ואבא צעירים התלויה על הקיר מעל למדרגות או בסלון המשפחתי, רוב הסיכויים הם שהתמונה
היא דיוקן החתונה שלהם. אנחנו הילדים המתבגרים מגיעים לשנות ה- 40 של חיינו וביננו
לבין ההורים המזדקנים נוצרת דינמיקה מוזרה לא תמיד מובנת מאליה.. מסתכלים על
התמונה מעל המדרגות ושואלים את עצמנו איפה הם ההורים הצעירים האלו? הם שלנו?
יום ראשון, 16 בפברואר 2014
סוכריות עם טעם מר
הרבה כאב וניסיון
לגעת בכאב טמונים בסרטו של הבמאי יוסף פיצ'חזה "סוכריות". הניסיון אינו
פואטי אלא בא חשבון עם אלו-הים ועם נשים. האובדן והחיפוש שצועקים מהסרט מותירים
אותך עם טעם מר. הסוכריות שקיבלת כילד מאבדות את טעמן ככל שהילדות הופכת לזיכרון
לא פתור. כמו כל טעם מתוק שאינו בר השגה כך גם הזיכרון אל מה שחלף ולא יהיה עוד.
מקורו של הזיכרון בהשתוקקות ובניסיון לשחזר את שאבד.
יום שלישי, 4 בפברואר 2014
מועדון הלקוחות של דאלאס, הופעה מדהימה של גבריות "לא נכונה"
לאחרונה פורסמו
הסטטיסטיקות לגבי התפקידים שבזכותם נשים קיבלו את אוסקר השחקנית הטובה ביותר. אפשר
לראות שם בצורה די ברורה שחריגות ואחרות – שיגעון, נכות, זנות וכיו"ב, הן
הדרך הנכונה לפרס. ואצל גברים – מכיוון ששם החריגות כנראה פחותה, נותר להם להסיר
ולהעלות במשקלם, לפחות בזמן האחרון. כך, מת'יו מקונוהיי ב"מועדון הלקוחות של
טקסס", הסיר כ20 ק"ג בשביל התפקיד, וקיבל מועמדות לאוסקר. האמת, מגיע
לו. ולא בגלל הורדת המשקל, אלא פשוט מכיוון שהוא עושה כאן תפקיד מעולה ומשאיר את
ימיו ב"קונטקט" הרחק מאחור.
יום חמישי, 30 בינואר 2014
ונוס בפרווה, מפגש בין גבר לאישה.
מערכת יחסים טעונה וכמעט בלתי אפשרית מתרחשת מידי יום בין גברים
לנשים. גבר זר פוגש באישה זרה. זה אפילו לא משנה איפה, למה או איך קוראים להם. עצם
המפגש בין שני המינים יוצר מתח סמוי או גלוי שהיכולת של כל אחד ואחת מאתנו להתמודד
אתו שונה. היכולת להיות שונים כל כך ומשלימים בו זמנית. המתח יכול להיות שלילי
ורע. הוא יכול מאידך גם להיות מסקרן ורך. הוא יכול להתבטא בהתעלמות מוחלטת או
בניסיונות גישוש. אבל הוא קיים.
גנבת הספרים, נוער ושואה ?
מעשה מאד אמיץ עושה
הבמאי בריאן פרסיבל כאשר הוא מביים סרט נוער על תקופת מלחמת העולם השנייה בלי
איזכור קל שבקלים למחנות ולמכונת ההשמדה הנאצית. מדוע אמיץ? מכיוון שכמעט אף סרט
שאני מכירה העוסק בנוער בתקופה זו, לא מוותר על האופציה הזו, ולו רק בשל האלמנט
החינוכי, ויש לשער כי פרסיבל יחכה ויקבל גם ביקורת בסגנון: איך אפשר לעשות סרט על
התקופה בלי להזכיר את השואה?
יום שני, 27 בינואר 2014
אחרון הלא צדיקים - דיון מוסרי קיומי
עבור ישראלים
רבים, שמו של לנצמן נקשר בסרטו המונומנטאלי, "שואה" מ- 1985 אורכו – תשע
שעות תמימות !!!! לנצמן החליט לראיין
ניצולים ולא להתייחס לחומרים מהשואה עצמה, כך הפך הסרט לאחד הסרטים החשובים
בז'אנר. לנצמן דאג לציין בכל ראיונותיו
שהוא לא סובל את רוב סרטי השואה ובעיקר את רשימת שינדלר.
יום חמישי, 23 בינואר 2014
הזאב מוול סטריט - סיוט אמריקאי
פעם היה חלום כזה לכל מי שחפץ להתעשר,
שניקרא "החלום האמריקאי".
מסתבר שמאה שנים אחר כך החלום הופך להיות חלון של מצלמה שמראה לנו סיוט אמריקאי.
לכאורה, מאוד לא מתודי לסכם סרט בראשית הכתיבה עליו אבל באופן חריג אני מרשה לעצמי להיות אה-מתודית ולסכם את סרטו של מרטין סקורסזה, הזאב מוול סטריט, שמקבל אפס עגול וגדול במבחן בכדל)
בזה שעדיף שלא היו בו נשים בכלל.
מאוד לא אופייני לי לכתוב משהו בסגנון כזה על סרט אבל רמת ה"ביזוי" הנשי בסרט הזה היבטים של מאפיינים ואפיונים כאחד)
עולה על גדותיו).
הירשם ל-
רשומות (Atom)