מאחורי המפגינות הצעירות והיפהפיות של תנועת
"פמן" האוקראינית, שצורחות סיסמאות בחזה חשוף, עומדת משנה פמיניסטית
מגובשת, אינטליגנטית ומפוקחת. הפרובוקציה המחושבת שלהן מאפשרת להן לקבל חשיפה מקסימלית
ומפנות זרקור לעוולות החברתיים נגדם הן מוחות, מאונס ורצח של נערה בת 18 ועד קיום
משחקי הכדורגל של גביע יורו 2012 בקייב. את ההפגנות שלהן הן מארגנות בקפידה,
בחוכמה ובאומץ שלא היה מבייש צבא קטן וחכם. הגיבורה של "אני פמן" היא
אוקסנה, יוצרת ואמנית האחראית לצד הויזואלי של המחאה, ודרך המצלמה העוקבת אחריה
אנו נחשפים לאידיאולגיה של בנות הקבוצה, לעקרונות המנחים אותן ("את הציוד
אנחנו לוקחות איתנו, הוא חלק מאיתנו כמו החזה"), לשיטת העבודה שלהן וגם לפחד
ולסכנות המוחשיות ביותר העומדות בפני מי שמעזה לקרוא תיגר על השיטה, במדינה
שהדמוקרטיה היא לא בדיוק נר לרגליה. "זה כאילו אנחנו מתכננות את ההתאבדות
שלנו לאט", אומרת אחת מהן כשהמשטר כבר סוגר עליהן, כשהן יודעות בוודאות
שעוקבים אחריהן, כשדירתה של אוקסנה נפרצת וחיפוש נערך בה, כשפצצות וחומרי נפץ מושתלים
במשרדן. התיעוד המעולה הזה, בהפקה שוויצרית, מכיל כל מה שצריך סרט טוב להכיל:
דמויות חזקות ומעוררות השראה, עלילת מתח מורטת עצבים, מפחידה לפעמים, מסרים חזקים וסוף
מטריד ומעורר מחשבה. אם יש סרט שמגיעה לו ההגדרה "חשוב" – זה הסרט הזה.
"אני פמן", שוויץ 2013, 95 דקות.
הקרנה נוספת במהלך הפסטיבל: יום רביעי, 15.10.14
בשעה 12:00 באולם טיקוטין.
"העננים של סילס מריה"
לא רק ש"העננים של סילס מריה" עומד
במבחן בכדל, הוא מהווה כמעט אנטיתזה לכל הסרטים שבגללם המבחן הזה נולד. שלוש נשים
עומדות במרכזו: האחת, מריה אנדרס (ג'ולייט בינוש), כוכבת קולנוע בשיא הצלחתה,
שמתבקשת לחזור ולשחק במחזה שפרסם אותה לפני עשרים שנה: אז שיחקה דמות אישה צעירה
המפתה מנהלת בכירה והורסת את חייה, עכשיו היא מתבקשת לשחק את המנהלת. השנייה,
העוזרת שלה, ולנטין (קריסטין סטיוארט בהופעה מפתיעה לטובה), שנוסעת איתה לאתר
מבודד בשוויץ כדי לעשות איתה חזרות על המחזה. השלישית, ג'ו-אן, היא הכוכבת הצעירה
והמתוקשרת שמלוהקת לתפקיד הצעירה המפתה. לכל אחת מהנשים יש גבר בחייה: מריה נמצאת
בעיצומם של תהליכי גירושין, ולנטין מנהלת רומן עם צלם וג'ו-אן פותחת בקשר
שערורייתי עם סופר נשוי. אבל הגברים לא נוכחים בסרט, לא במעשה וכמעט שלא בדיבור. ולנטין
מסרבת לדבר עם מריה על הצלם, גם לאחר שנפרדו וברור שלא בטוב. בן זוגה של מריה ידוע
רק בשם "הבקרוב אקס שלי". ג'ו-אן, הנרדפת ע"י הפפראצי, רק רוצה
שיניחו לה לעבוד בשקט. אז על מה הן כן מדברות? על החיים. על אהבתה של מריה למחזאי
שהלך לעולמו – כחבר, לא כמאהב – ועל האפשרויות המקצועיות שעומדות בפניה. על החשש
שלה מההתבגרות. הקווים המקבילים בין הרומן לקשר שבין ולנטין ומריה לא מדוברים, אבל
גם הם שם. וגם הנופים המרהיבים של שוויץ שם. וזה יפה, ונוגע ללב. וזה מהחיים.
"העננים של סילס מריה". צרפת 2014, 123
דקות.
הקרנה נוספת במהלך הפסטיבל: יום חמישי, 16.10.14
בשעה 14:00 באודיטוריום.
"האל הלבן"
שניים הם גיבורי "האל הלבן": האחד,
האגן, כלב מעורב שנזרק מביתו ועובר שלל תלאות. השנייה, לילי, המחפשת אחר כלבה
האבוד. זו יכולה הייתה להיות הגרסה ההונגרית ל"לאסי", אם הסרט לא היה
זולג לאיטו מהדרמה המשפחתית, שבמרכזה מערכת היחסים הנבנית מחדש בין לילי לאביה
המנוכר, אל מחוזות האימה. והאימה של האגן מורכבת לא רק מאנשים אלימים ורעי לב,
מאפיונרים ומארגני קרבות כלבים, אלא גם מאנשים נורמטיביים לחלוטין. מהשכנה שמדווחת
עליו לשלטונות, מהקצב שנמאס לו מכלבים משוטטים שמחטטים לו בפי האשפה, ממנהלת כלביה
שאין מקום בלקסיקון שלה לחיות פצועות נפשית. חייו של כלב נטוש הן סרט אימה אחד
מתמשך, ובמקרה הזה הוא קם בסופו של דבר ויוצא לנקום. סיפורו של האגן מפעים ביותר
מאספקט אחד, ובימוי הכלבים ראוי לשבח. סיפורה של לילי ראוי לציון בגלל האומץ
והנחישות שלה להתגנב ממיטתה לילה אחר לילה, על אך התנגדותם של הגברים הסובבים אותה
- אביה, המנצח שלה בתזמורת, הנער אותו היא מחבבת - ולצאת לחפש את כלבה. המפגש
ביניהם בסופו של דבר הוא קתרזיס עלילתי לתפארת. הוא גם מצולם נהדר.
"האל הלבן", הונגריה 2013, 119 דקות.
הקרנה נוספת במהלך הפסטיבל: יום רביעי, 15.10.14
בשעה 12:30 באולם רפפורט.
מיכל סופר זמרני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה