בכל שנה מביאה עמה
עונת האוסקרים הנוצצת אווירת סקרנות והתרגשות. למרות זאת, היא סובלת מתופעת לוואי
מעיקה ומוכרת למדי המכונה "סרטי האוסקר הקלאסיים". מדובר בסרטים שנדמה
כאילו נוצקו הישר לתוך תבנית, או נוסחא מדויקת, שהיא החומר ממנו עשוי הפסלון
המוזהב, ולמעשה נוצרו אך ורק על מנת להגיע אליו, ולא בהכרח ללב או עניין הצופה.
בנוסף, המיתוג של סרט שעתיד לצאת לאקרנים ככזה שיהיה מועמד מוביל לאוסקר
מעמיד אותו בפני רף ציפיות גבוה, ומה רבה האכזבה, כמו במקרה של פוקס קצ'ר, כשמתברר
שהוא סתמי, וחסר כל ייחוד.
אנחנו המבקרות מתחייבות לצפות בסרטים, לנתח אותם, לכתוב עליהם, לדון בהם, לחיות אותם, לאהוב או לשנוא אותם. כל זאת נעשה בעיני אישה למה ? נורא פשוט, כי אנחנו נשים שאוהבות ונושמות קולנוע.
יום חמישי, 20 בנובמבר 2014
יום שני, 17 בנובמבר 2014
טראש
כל סרט של סטיבן
דלדרי שראיתי – אהבתי. "השעות" ו"בילי אליוט" הן יצירות
מדהימות בעיני ("השעות" במיוחד), וגם "נער קריאה" היה טוב
מאד. הציפיות מ"טראש" היו גבוהות, והאמת – הסרט כמעט וענה עליהן. אבל רק
כמעט.
הירשם ל-
רשומות (Atom)