אני חושבת שיש סרטים שצריכים להגיע עם "אזהרת טישו" בצידם.
עשר דקות אל תוך "עדיין אליס", והשרוול שלי הפך לחברה הכי טובה שלי,
והחברה הכי טובה שלי הפכה להיות זאת שצריכה לסבול אותי מושכת באף כמעט שעתיים
(למרות שאם להיות כנות, כל האולם כמעט היה עסוק בלעצור את עצמו מלבכות, ומשיכות
באף הפכו לחלק אינטגרלי מהפסקול של הסרט).
אנחנו המבקרות מתחייבות לצפות בסרטים, לנתח אותם, לכתוב עליהם, לדון בהם, לחיות אותם, לאהוב או לשנוא אותם. כל זאת נעשה בעיני אישה למה ? נורא פשוט, כי אנחנו נשים שאוהבות ונושמות קולנוע.
יום חמישי, 26 בפברואר 2015
יום ראשון, 22 בפברואר 2015
אולי בכל זאת
עד
כמה "אולי בכל זאת" הוא סרט נוגע שמותיר חותם? עד כדי כך שלא זכרתי
שראיתי אותו. מראש התלבטתי אם לראות אותו בכלל – דניאל רדקליף הוא לא בדיוק כוס
התה בחלב שלי, בטח ובטח שלא אחרי הופעתו האיומה ב"קרניים" – אבל שילוב
של ערב פנוי וחברה זמינה הביא לכך שהגעתי להקרנה בכל זאת. ואפילו נהניתי. ושבוע
וחצי אחר כך הסתכלתי על רשימת הסרטים החדשים שעולים השבוע ותהיתי מה זה לעזאזאל
הסרט הזה ואיך זה שלא שמעתי עליו מעולם. בי נשבעתי שזה סיפור אמיתי.
יום ראשון, 8 בפברואר 2015
הולכת רחוק
הוליווד נמצאת כעת בעיצומה של עונת הפרסים, שתגיע לשיאה החודש בטקס
האוסקר. עם זאת, צופי הקולנוע נאלצים להתמודד בעל כורחם עם תופעת הלוואי של התקופה
הנוצצת, המכונה "סרטי אוסקר קלאסיים", אליה התייחסתי בביקורת שלי על
"פוקס קצ'ר". הנוסחא פשוטה – ביוגרפיות מוכרות ומרגשות או ספרות מודרנית
שעובדו ונדמה כאילו נוצקו לתוך אותה תבנית שמטרתה היא זכייה בפסלון הנכסף.
הירשם ל-
רשומות (Atom)