הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

אני אוהבת מוזיקה צוענית, מה לעשות? נתקעתי בטרנד הזה בתחילת שנות ה-2000 ומאז זה נשאר. לא זז. לשמחתי,  "פאפא" אלייב ומשפחתו מנגנים בדיוק את המוזיקה שאני אוהבת, שממלאת את "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" מההתחלה ועד הסוף. למעשה ממליצה לכן, כבר עכשיו ללחוץ פליי על משהו שלהם ביוטיוב, ואז להמשיך לקרוא את הביקורת הזאת.

הסודות של איידה

"הסודות של איידה", שמצטרף לתור הזהב של הקולנוע התיעודי הישראלי, הוא פנינה שאני מרגישה שאם לא אכתוב עליה, אולי תחמוק. ואין שום סיבה לתת לה לחמוק כך. כאשר אני מתייחסת לתקופה המצויינת עבור הקולנוע הדוקומנטרי בישראל, איני מתכוונת לעשייה משובחת, שכן כזו נעשתה ונעשית כאן כבר שנים. ההתייחסות היא לאמונת המפיצים בסוגה הקולנועית הזו והפצתה המסחרית המבורכת. "הסודות של איידה", אם כן, יחד עם "מי יאהב אותי עכשיו", "מיסטר גאגא" ו"פוטו פרג'" היא יצירה דוקומנטרית שמן הראוי שתגיע לכמה שיותר צופים ותמשיך לסלול את דרכה של היצירה התיעודית לאולמות הקולנוע.

האישה מהסינמטק

כבר שנה שאני מחכה לכתוב את הביקורת על סרטה של נורית יעקבס-ינון, "האישה מהסינמטק". ראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה שנה שעברה, פעם נוספת בפסטיבל אפוס, ופעם נוספת לפני שכתבתי את הביקורת הזו. כל פעם מחדש שאני רואה את הסרט, אני מתאהבת בו מחדש, ובעיקר בגיבורה שלו – גברת ספאא דבור, יוזמת, מקימת ומנהלת סינמטק נצרת.

דימונה טוויסט

בגיל 15 בערך ראיתי לראשונה את הסרט "ג'ני וג'ני", של הבמאית מיכל אביעד. אני לא ממש זוכרת את העלילה אבל אני זוכרת מאד בבירור שתי נערות צועקות אחת לשנייה מהמרפסת. זה אימג' שגם אם הוא לא באמת קיים בסרט, הוא חרוט לי בראש עד היום – קולן של נשים שרוצות שמישהו ישמע אותן, ואביעד היא האישה הזאת, שלא רק שומעת את הקולות, אלא מביאה אותם למסך, לכולנו.

שבוע 23

כל כך הרבה כתבות קראתי על "שבוע 23" של אוהד מילשטיין, שהצטערתי שפספסתי אותו בדוקאביב. אבל עכשיו קיבלתי – וגם אתן – הזדמנות לראות אותו בסינמטקים, וקפצתי על המציאה.

"שבוע 23" הוא הסרט הראשון של מילשטיין שעוסק בו, ובעיקר בקרובות אליו.