העבר

סרטו הקודם של אסגאר פרחאדי, זוכה האוסקר לסרט הזר, "פרידה", היה אחד הסרטים שיותר אהבתי ב-2012. חיכיתי כה הרבה ל"העבר", כך שכשהוא כבר הגיע לקולנוע, החלטתי לחכות עוד קצת, ולכן הביקורת הזו נכתבה באיחור משמעותי.

כמו ב"פרידה", גם כאן מדובר בזוג מתגרש. מארי הצרפתייה (ברניס בז'ו), אמא לשתי בנות, מתגרשת מאחמד האיראני (עלי מוסאפה), ממנו נפרדה ארבע שנים קודם לכן. הוא חזר לאיראן והיא נותרה בצרפת, והחלה לפתח מערכת יחסים עם סמיר (טהאר רחים), אב לילד קטן ובעל מכון לניקוי יבש, שאשתו נמצאת בקומה ועתידה אינו ברור.

הגעתו של אחמד חזרה אל הבית מעוררת ומערערת את הגיבור האמיתי של הסרט – הזמן. בעוד בהווה הזוג מתגרש, בעבר הם היו כנראה זוג די מוצלח ומערכת היחסים בינהם עוברת ככזו אפילו עכשיו, בתוספת מטענים הגיוניים של זוג פרוד. 

למעשה, כל הדברים המניעים את העלילה של "העבר", כבר קרו לפני הסרט, והם רודפים את הגיבורים כעת. עקב כך, הזמן בסרט פועל בצורה שונה מהרגיל, לא כזמן לינארי, אלא כזמן מעגלי שחוזר על עצמינו ואלינו, בתוך מרחב פילוסופי שבו העבר, ההווה, והעתיד מטשטשים לקו אחד של הווה מתמשך. על מנת שנבלע את הטריק התיאורטי הזה, ישנה דמות נוספת שמוזכרת כל הזמן והיא בתרדמת,

התרדמת היא קרקע מופלאה למטאפורת זמן בסרטים – מרחב לימנאלי בין החיים למתים, הגוף מתקדם לאיטו מבחינה ביולוגית, אבל מכל בחינה אחרת האדם נותר קפוא בתוך זמן שעובר שאותו הוא אינו מרגיש – בתפיסות קפיטליסטיות שבהן זמן נחשב במונחים יצרניים של "כמה הספקתי היום, כבר עשיתי ילדים וכו'", האישה בקומה אינה ממלאה אחר הפונקציות האלו ולמעשה הופכת להיות אתר התנגדות לזמן. וכך, גם הסרט כולו.

פרחאדי משרטט בצורה רגישה ועדינה מערכות יחסים מורכבות ביותר בין שתי משפחות מפורקות, לבין האיש שמגיע חזרה לבית שאינו שלו, תרבות שאינה שלו ומרחב שאינו שלו, רק על מנת לחבר את הפירוק הזה מחדש. אך האם זה אפשרי בכלל?

האם חזרתו של אחמד, שחי במקום אחר (מקום שרבים בעולם המערבי תופסים כמיושן, לעומת צרפת המודרנית), יכולה שלא לייצר בלגן גדול יותר מכפי שכבר היה? אחמד הוא למעשה הפרעה בתוך רצף זמן, אבל גם סמל לחלק של הזמן – לעבר. וכאשר יש הפרעה ברצף – כפי שהסבירו לנו או אז במטריקס – שום דבר לא יכול להיות בסדר.

והנשים? אשה אחת בקומה, אשה אחרת מנסה למצוא את העתיד שלה אבל מסתבכת עם עבר שאינו שלה בעוד היא נשפטת על העבר שהוא כן שלה, ביתה בת ה-16 אבודה לחלוטין בתוך העולם (כמו רוב הנוער), ובתוך הבלאגן של עצמה מנסה לכפר על הדברים שהיא עשתה לפני שהסרט התחיל, ושני ילדים קטנים – של סמיר ושל מארי, שמסתכלים על העולם מלמטה, ונותנים זווית אחרת למבוגרים, זווית שכמעט ואינה קיימת בסרט – חמלה.

כי בנוסף לאלמנט הזמן, ישנו אלמנט נוסף עיקרי – אלמנט הסליחה. כל הדמויות מנסות לכפר על דברים מסוימים שקרו לה, בצורה כזו או אחרת. סמיר מסביר לבנו הקטן שלהתנצל זה לא מספיק, אי אפשר לעשות משהו רע ואז ללכת ולהתנצל עליו – ההתנצלות אינה מוחקת את המעשה. כך, המעשים שלנו נשארים נעוצים בתוך חוויות החיים שלנו ושל אחרים – בתוך רצף הזמן שלנו.

 "העבר", בעיני, פחות טוב מ"פרידה", אבל מעלה שאלות מעניינות שקצרה היריעה מלהעלות אותן כאן. שאלות על זרות, על הגירה, על חזרה הביתה, על ילדות והורות, על תפיסות מגדריות ועוד. השאלות האלו, בנוסף לתפקיד הזמן, הופכות את הסרט למעניין. תוסיפו לזה את העובדה שהוא מבוים היטב ומצולם טוב, אז בכלל. ובכל זאת, משהו חסר. הדמויות הרבה פחות טובות ושלמות מאשר העולם שבהן הן נמצאות, וזה מקשה עלי לחשוב שהסרט הוא יצירת מופת. ובכל זאת, אני מחכה בקוצר לסרט הבא.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – 2 מתוך 3 (עם שמות, מדברות אחת עם השניה, אבל בהקשר של גבר)

שלושה וחצי כוכבים.