בתוך לואין דיוויס, מגיע לי.

את "בתוך לואין דיוויס" ראיתי פעם ראשונה בהקרנה מיוחדת עם התלמידים שלי לפני המון זמן, וניקרתי חלק ניכר מהסרט. את הקטעים שזכרתי, לא אהבתי. כשהסרט עלה, וראיתי את ההתלהבות הרבתית ממנו, אמרתי לעצמי, מה זה, איך זה יכול להיות שהסרט שישנתי בו כל כך טוב נחשב לאחד הסרטים הטובים של השנה? אני חייבת לראות שוב. הלכתי, התוצאה לפניכן.

לואין דיוויס הוא מוזיקאי מתנשא, שמנגן במקומות קטנים ועלובים מצד אחד, וחושב את עצמו למשהו משהו מצד שני. אין לו כסף, אין לו דירה, בקושי חברים יש לו. אבל יש לו שאיפות, והרבה. כל השאיפות שלו עומדות להתנפץ, או שלא – יש לנו סרט שלם על מנת לגלות את זה.

האחים כהן מביאים לנו פעם נוספת שלל דמויות משנה שמעניינות הרבה יותר מהדמות הראשית. על המסך עוברים ג'ון גודמן, קרי מוליגן, ג'סטין טימברלייק, אדם דרייבר ועוד רבים וטובים – ולדעתי מאכילים את השחקן הראשי – אוסקר אייזק, אבק. אך יחד עם זאת, מדובר בסיפור חזק, שיכול לגעת בכל אחד מאיתנו.

אחד? ומה עם אחת? אז זהו...

דמויות נשיות הן לא בדיוק העניין בסרט הזה. ג'יין (קרי מוליגן), חברתו של לואין ובת זוגו של ג'ים (טימברלייק), בעיקר עסוקה בלקלל את לואין על כך שהכניס אותה להריון, ומסרבת לקחת כל אחריות בנושא. היא מחופצנת ללא הירף על ידי בעל המועדון שבו מופיעים היא, ג'ים ולואין עצמו, אשר רומז מספר פעמים על כך שהוא שכב איתה על מנת שתופיע באותו מועדון, ובכך, בלי להתכוון אולי, רומז שהיא אינה מוכשרת מספיק – ולא רק היא, כל הנשים. הגברים לא צריכים לשכב עם מנהל המועדון על מנת להופיע שם.

בנוסף לג'יין, ישנה אחותו של לואין, ג'וי, שהיא בעיקר מעצבנת. לעומת ג'יין המקללת ללא הירף, ג'וי עצמה עסוקה בלמנוע מלואין לקלל. ישנה גם המארחת של לואין, שבהיעדר בית ישן על ספות של חברים, שהיא בעיקר מעוררת רחמים. כמובן שהדמיות המשניות, כרגיל אצל האחים כהן בעיני, לא ניחנות בעומק מיוחד, אבל יש בהם משהו שגורם לנו לצחוק, או לבכות.
במקרה הזה של הדמויות הנשיות המשניות, היתי עסוקה בעיקר בלרצות שהן לא יהיו כל כך קריקטורה של נשים, ויותר נשים באמת.

ישנה תהיה רבת שנים בשאלה, האם אנו כצופות בסרט אמורות להסתכל בו כ"דף חלק" ולראות כל סרט (או כל דבר) כיצירה בפני עצמה שאינה תלויה בי כצופה. לדעתי זה בלתי אפשרי וגם הרבה פחות כיף. אני יכולה להבין מדוע "בתוך לואין דיוויס" קיבל כל כך הרבה מחמאות ורבים ורבות כל כך חשבו שהוא אחד מסרטם הטוב ביותר של האחים כהן, אך אני כשלתי למצוא את עצמי שם כאישה, למרות שכן יכולתי להזדהות עם הרבה מרגשותיו של לואין עצמו.
אז אני לא חושבת שכל סרט אמור לכוון אלי כאישה, ממש ממש לא. אבל אין לי שום בעיה לחשוב שסרט הוא פחות טוב בעיני אם הוא לא מצליח לעשות כן.

ואגב, אני יודעת שזה נשמע כאילו אני לא אוהבת את הסרט, זה לא נכון. אני חושבת שהאחים כהן הצליחו להוציא כאן תחושה שמתאימה לדור שלם של אנשים, לא משנה באיזה זמן. תחושה של פספוס, של ייאוש, הרגשה של "לעזאזל, מגיע לי ואני לא מקבלת את זה". אני פשוט חושבת שכל הנשים בסרט חוות את אותה חוויה בדיוק – מגיע לי אופי ואני לא מקבלת את זה. מגיע לי לא סתם להיות "העצבנית", "המעצבנת" וכו'.
זה אינו סרטם הטוב ביותר של האחים כהן בעיני, ואפילו לא בחמישייה הפותחת. אבל זה סרט שיתאים לכל אחד שאי פעם רצה לעשות משהו, נתן את כולו ולא הצליח. הבעיה בעיני היא שזה לא יתאים לכל אחת שרצתה לעשות את זה. ואולי זה לא המטרה שלו מלכתחילה.

והערה אחרונה: לאורך הסרט ישנו חתול שאמור להגיע הביתה, שהוא כמובן מטאפורה לדיוויס המחפש את ביתו, להיותו חסר בית, ולאלמנט הבית החזק כל כך בסרט אשר כמעט ולא דיברתי עליו כאן, בעיקר כי הרגשתי שכבר טחנו אותו עד דק. מה שהאחים כהן הצליחו לעשות עם החתול הזה מופלא בעיני, ואם הייתי צריכה לכתוב ביקורת מנקודת מבט שונה, הייתי בוחרת לכתוב טור שלם על החתול הזה. אבל אולי יום אחד.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל: 1 (שתי נשים עם שמות, ואפילו יותר).

כוכבים: 3