שישי בצהרים, האיש
שלי אמר שגם הגדולה תאהב את הסרט, אז צירפתי את המתבגרת שלי ומיכל חברתי צירפה את
המתבגר שלה והלכנו, שתי אמהות ושני מתבגרים לקולנוע.
מיד כשהסרט נגמר, סיכמה אותו
מיכל ואמרה : הלוואי וגם אני היתי נשואה לג'ולס.
ג'ולס היא אשתו של גיבור
הסרט, פול פוטס, ילד שגדל עם אהבה גדולה מהחיים לשירת אופרה הוא שר ושר ושר על גיבורים
אפיים עם תלבושות מצחיקות אבל חייו קטנים ומאיימים לבלוע אותו עד ש... הוא מתקבל
לתוכנית ריאלטי ואפילו מנצח בה. רק הקולנוע הבריטי יכול להפוך סיפור כל כך "רגיל"
לסרט מצחיק ומקסים.
זה בסדר' אני לא חושבת
שכל סרט חייב דמות נשית, ממש לא. אין לי בעיה להתרגש ולהינות מסרט רק עם דמויות
גבריות, ציפורים, פרחים, או עכברים מה שתרצו, רק שיהיה קשור לסיפור. כלומר זה בסדר אם
הסרט הוא על ארבעה חברים וסיפור ילדותם, הם לא חייבים חברה רק בשביל השוויון, זה
הסיפור - ברור.
אבל כאן, בסרט הזה זה לא מתקיים בכלל. כי כאן מרכז
הסיפור, הדמויות המניעות את הסיפור הן, שתי הנשים בחייו של פול פוטס היקר. ג'ולס אהובתו
ואמו, שתי הנשים החזקות והיפות האלו (אלכסנדה רואץ' וגו'לי וולטרס המעולות ) הן חלק נכבד ומרכזי
מהעלילה אבל כאמור לא פה.
ועוד משהו קטן, דווקא
כשסרט מצליח להיות מצחיק ושנון אני עוד יותר מתבאסת מהייצוג הנשי בו, כי אם זה סרט
כזה מהגרועים אז בסדר, תהיו בריאים. אבל אם כבר עבדתם כל כך חזק על סצינות שנונות ויפות
אז מה הבעיה ?! למה לא לתת לאישה המרכזית הזאת רגע לעצמה ולנו הצופות.
אוף מעצבן.
אז כמובן שהיא לא
מדברת עם אף אישה אחרת ואם כן אז זה רק על הגבר שלה וכמובן שאין לה סצינת עומק שבה
היא מביעה משהו אחר מלבד אמונה עיוורת בחלומו של אהובה ואני אומרת, חבל. חבל
שבעולם הגברי של הקולנוע (ולא רק הבריטי כמובן) לא מצליחים פעם אחר פעם לייצר
אמירה ולו קטנה לדמויות הנשיות שלהן.
לימור פנחסוב
ולסיכום:
כללי : 3 כוכבים
מבחן בכדל : 2 מתוך 3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה