עוד לפני שרואים
פריים אחד מסרטה של מיה דרייפוס, "ההיא שחוזרת הביתה", אפשר לדעת שמדובר
בסרט פמינסטי. הארכטיפ הספרותי המדבר על השיבה הביתה, עוסק בדרך כלל בגבר השב אל
ביתו, לרוב מהמלחמה. כך אודיסאוס, פרנהיים, מרטין גר – ועוד רבים אחרים. הגבר הוא
זה שחוזר הביתה ומגלה שלא רק הוא השתנה, אלא הכל השתנה. כאן, לראשונה, מדובר מהאות
הראשונה באישה החוזרת הביתה, ולא אישה ספציפית, אלא "היא". זו יכולה
להיות כל אחת מאיתנו.
אבל זאת לא כל אחת
מאיתנו, זאת מיכל (טלי שרון), תסריטאית ובמאית בת 33 שנפרדת מבן זוגה וחוזרת אל
בית הוריה (לאורה רבלין ואלי כהן) בהרצליה. בסצינה הראשונה בסרט, בדרכה הביתה, היא
עושה תאונה עם זאב (אלון אבוטבול), קצין במיל' והמנהל החדש של התיכון בו היא למדה בעבר.
במהלך הסרט היא מנהלת איתו רומן, ומתמודדת עם החזרה שלה הביתה, ועם החיים
החדשים-ישנים שלה.
סרטה של מיה דרייפוס
מציג בעיני דמות שטרם נראתה בקולנוע הישראלי. אישה חזקה-חלשה, שהחוזק שלה לא מתבטא
בצורה שבה היא מחזיקה משפחה, אלא דווקא בהבנה שלה את החולשות שלה. מיכל של
דרייפוס, מהדקה הראשונה של הסרט, לא מפסיקה להילחם. היא נלחמת בשלושה מוסדות
עיקריים, במוסד הצבאי (זאב קצין במיל'), במוסד החינוכי (היא חוזרת אל התיכון שבו
היא למדה, ועוברת את מרד הנעורים המחודש שלה על ידי ניהול רומן עם מנהל התיכון הזה
בדיוק), ובמוסד המשפחה (היא משנה שוב ושוב את יחסי הכוחות בבית, נותנת ולוקחת
כוחות מהוריה).
כל המלחמות האלו
נכשלות, ואולי נועדו להיכשל. מיכל של דרייפוס לוקחת את כל מה שהכירה מהעבר, וכל מה
שהיא חושבת שהעולם הכיר, והופכת אותו לפרודיה. בסצינה קשה במיוחד, היא פוגשת את
זאב במלון. היא מגיעה אל החדר במלון כפי שהיא חושבת שזאב, המייצג את ההגמוניה הגברית,
היה רוצה שהיא תגיע, אבל בעצם היא עושה פרפורמנס מוחלט של המיניות שהיא חושבת
שההגמוניה הזו היתה רוצה, ונראית קצת כמו עצמה בדראג. היא מפתה אותו בצורה שמרפררת
ל"ירח מר" של פולנסקי, אבל מגחיכה את הפיתוי הזה לחלוטין, והופכת אותו
להפך הגמור. היא נלחמת איתו על יחסי הכוחות במין, וטוענת שהיא חזקה ממנו (מילולית
בטקסט), אבל היא מבינה בסופו של דבר שלא רק שהיא לא חזקה ממנו, אלא היא לא חזקה
מאף אחד מהמוסדות האלו.
בבית, מיכל משחקת עם
יחסי הכוחות. היא לוקחת את אמה ל"שיעורי נהיגה", המסמלים תמיד בקולנוע
הישראלי ומחוצה לו את האישה שיוצאת מהבית על מנת לקחת אחריות על עצמה (ע"ע
"ולקחת לך אישה" המצוין של רונית ושלומי אלקבץ), כדי שתפסיק להיות האמא
הכנועה והפסיבית אותה היא עזבה בפעם הראשונה שיצאה מהבית, אך היא טועה ביחס אליה,
ולא מבינה שהדרך שבה הסתכלה על הוריה בגיל 16, לא דומה לדרך שבה היא אמורה להסתכל
על ההורים בגיל 33. היא משחקת עם אביה משחקי שליטה מוחלטים, דרכם היא הופכת אותו
ל"ילדה הקטנה שעושים לה" בבית, תפקיד שהיא לקחה בעבר, ומסרבת לקחת
עכשיו.
מיכל בת ה-33 עזבה את
הבית מתישהו והיא חוזרת אליו שונה, רק כדי לגלות שהיא נשארה אותה ילדה רגע לפני
שיצאה מהבית, רק עם הבדל אחד ברור. למיכל הצעירה שעזבה את הבית היתה תקווה לחיים
מלאים, להצלחות, להשתלבות. למיכל שחוזרת הביתה אין תקווה, אין עתיד, אין חלום.
מיכל היא הדור שלי, דור אבוד ומבולבל, דור שכותבים עליו ב"הארץ"
ובמוספים אחרים כל כמה שבועות על כך שהוא לא יודע לאן הוא הולך, על כך שאנחנו
עדיין נעזרות בהורים שלנו, וחלקינו חוזרות הביתה כי אנחנו לא מסוגלות להתמודד עם
החוץ.
מיה דרייפוס יצרה סרט
שמשוחק מעולה על ידי כל המשתתפות והמשתתפים בו, וצועק את הצעקה של דור שלם של נשים
בעיקר אבל לא רק, שמגיע להן לצעוק ולכעוס על העולם, כי אין להן מקום בו, בטח לא
כפי שהן היו רוצות. אז נכון, כסרט ראשון הוא אינו מושלם, אבל הוא יצירה נשית כנה
ובועטת, שתפתח את הדלת לשנה עם המון קולנוע נשי חדש – טליה לביא, טלי שלום-עזר, לי
גילת ומיכל ויניק הן רק חלק מהנשים שסרטיהן מצופים לעלות בשנה הקרובה, דור חדש של
במאיות אשר לא כולאות את הנשים שלהן במרתף עם מחסום לפה (בלי לזלזל
ב"הנוער" כלל), ובטח לא מוציאות אותן לחלוטין מהסרט, אין ספק שמיה
דרייפוס לא מפחדת מהזאב הרע.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
חמישה כוכבים
בכדל – 3 מתוך 3.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה